"יש עד 24 חטופים חיים בעזה", הזכיר ראש הממשלה בנימין נתניהו בשבוע שעבר. "פחות", תיקנה אותו ברגישות נחרצת רעייתו שרה. לבד מהבהלה שזרעה במשפחות החטופים, פתחה אשת ראש הממשלה גם דלת חשובה לסוגיה שלא תמיד מהבהבת בפרונט על הרדאר והופכת חמורה מדקה לדקה, גופות החטופים, אחיותינו ואחינו שעונו ונרצחו בשבי. אלה שבגדר "פחות", כפי שציינה נתניהו בלי להתכוון. פחות, אבל כואב. שורף.
לכאורה, סדר העדיפות המוסרי ברור אפילו בתוך הכאוס הרגיש כבר 579 ימים. החיים קודמים לכל. אחר כך כל השאר. כלומר, בהנחה שאתה לא איתמר בן גביר או בצלאל סמטוריץ', שמתגאים בהתנגדות לעסקאות שחרור אחיותינו ואחינו מהשלשלאות במנהרות. ה"גופות" בהחלט נכנסות לסדר העדיפות העליונה של כל היתר. אלא שאם תנסו להיכנס ללב של אותן 35 משפחות שקיבלו מידע על אובדן אהוביהן, ההבדל מתעמעם. עבורן, אלה לא רק "גופות".
זהו לא דוח פתולוגי עבור המשפחות המיוסרות מאז 7 באוקטובר. זו יד שאחזה פעם באמא בזרת הקטנטנה, זה החיוך האחרון לפני הנסיעה לנובה
זהו לא דוח פתולוגי עבור המשפחות המיוסרות מאז 7 באוקטובר. זו יד שאחזה פעם באמא בזרת הקטנטנה, ברגעים הראשונים של החיים, זה החיוך האחרון לפני הנסיעה לנובה שלא תועד בתמונה, זה הכיווץ הקטן בגבה שאבא יודע שהבת שלו הקדישה רק לו. כשהדפיקה נשמעת בדלת והבשורה נמסרת, אבל המבט האחרון חסר, כי אין "גופה", ההורים מסרבים להאמין. זו לא קלישאה של אבל. כל עוד הם לא ראו, תמיד תהיה תקווה קטנה שהבן בחיים. תמיד יהיה ענן כבד של אי-ודאות. אף מידע מודיעיני לא יוכל לסגור לאמא את הדלתות שבלב.
יש סוגיות מורכבות יותר. משפחות שקיבלו את ההודעה המרה, אבל מאמינות, על סמך מידע אחר שקיבלו, רסיסים שליקטו בסרטוני טלגרם, עבודת תחקיר רחבה שעשו, כי ייתכן שאהוביהן בחיים. גם על אמילי הנד אמרו שהיא נרצחה בתחילת המלחמה. חמאס הוציא סרטון שממנו היה ניתן ללמוד שדניאלה גלבוע אינה בין החיים. שתיהן בבית, אפילו סמוטריץ' בירך.
יונתן סמרנו, 21, נחטף מהנובה על ידי עובד סוציאלי של אונר"א לאחר שנפצע מירי של חמאס בכניסה לקיבוץ בארי. לפי המידע שקיבלה המשפחה, ככל הנראה מת מפצעיו בעזה. לפי חוות דעת אחרות שקיבלה אמו איילת, אי-אפשר לקבוע ודאות. כן - אתם אולי ממלמלים לעצמכם עכשיו בייאוש חסר אמונה – זו משאלת הלב של אמא. "אבל לא ניתן לקבוע את המצב שלו", אומרת איילת סמרנו. "ישבתי עם אנשי מקצוע, רופאים, קצינים בצבא, אפילו עם רבנים שבעבר קבעו מוות במצבים מסובכים. כל אחד כזה אמר לי: לא ברור איך בכלל לקחו החלטה והכריזו עליו כעל חלל. אני הייתי אז במצב של שוק, עם ההודעה, לא שאלתי שאלות. עם הזמן אני מגלה שבעצם הרבה דברים שאמרו לי לא נכונים. איבדתי אמון לחלוטין עם כל מי שבא לדבר איתי והוא בעל סמכות או מקבל החלטה. קבעו שהבן שלי חלל. ואיפה אני שמה את עצמי?".
הכותרת
"עדיין מתפללת שחמאס יפרסם סרטון של תמיר ויגיד שהמודיעין שלנו לא יודע כלום"
38:57
אין באמת תשובה. משפחות כאלה נמצאות במצב קיומי של אי-ודאות. "כמה נוח לדבר תמיד על החיים", נאנחת סמרנו. "החטופים החללים הופכים שקופים, והפחד הגדול שיהיו עוד רון ארד והדר גולדין. מאוד נוח כביכול שהם לא בחיים כי אי-אפשר להגיד שהם סובלים ואי-אפשר להגיד הרבה דברים שאפשר להגיד על חיים. זו סיטואציה נוראית. אתה אומר וואלה, אולי בכלל הבן שלי חי? אבל כל מקבלי ההחלטות מתייחסים אליו כאל מישהו שלא חי. ומה קורה עם הבן שלי מהצד של חמאס? זה מכניס אותי למקום אפל. מה הבעיה הייתה לומר 'חשש כבד לחייו?' מה פתאום עוד פעם סלקציות, מה פתאום עוד פעם עסקאות חלקיות? אני ממש מרגישה כמו באיזשהו משחק נורא. אתה כל פעם עובר שלב ומודחים עוד כמה ויאללה, השלב הבא. עד השורד האחרון. אנחנו לא בתוכנית ריאליטי, אבל כולם משחקים בנו. איפה שמים אותנו? למה, מה עשינו? לא סבלנו מספיק על זה שחטפו לנו את הילדים? אנחנו צריכים לעבור את הגיהינום הזה כל יום מחדש?".
גם כשהמשפחות מקבלות מידע ודאי ומשוכנעות שאהוביהן אינו בין החיים, הפצע לא יוכל להתחיל להגליד. "איזו אמא יכולה להחליט שזהו, הבן שלה מת והיא לא ראתה בעיניים שלה משהו?", שואלת איילת סמרנו. "דיברתי אתמול עם חברה שהבן שלה חטוף והיא קיבלה מידע מוחלט. היא אומרת: 'אין לי ספק שהבן שלי לא בחיים אבל אני לא יכולה להתאבל עד שלא אראה אותו'. כמה זה נורא. גם את האבל לקחו מאיתנו". כל “פחות” הוא עולם.
