מערכת החינוך זועקת. הקיצוץ בשכר הוא רק הטריגר לזעקה אותנטית שמתפרצת ממעמקי השבר של עובדי ההוראה. זו זעקה על פירוק הערך של ההוראה וביטול משמעות עבודת ההוראה; זעקה להורים שרומסים את מלאכת החינוך או מתעלמים ממנה דקה אחרי שסיימו לקבל את שירותיה; זעקה לשוק העבודה שרוצה את בוגריה, אבל מתעלם מיוצריה, וזעקה לתקשורת שהחינוך מ-ש-ע-מ-ם אותה.
זו קריאה לעזרתם של מחוללי התרבות ומעצבי הערך בחברה שנטשו אותה, וזאת קריאת השכמה לאקדמאים שעסוקים במחשבות על קידום ושכחו את העולם שזקוק להם. כמה עצומות ראיתי בשנים האחרונות, אפילו לא אחת על חינוך.
אבל יותר מכל, זו זעקה על כישלון המנהיגות החינוכית. זו איננה רק הבעת אי-אמון במנהיגות החינוכית, אלא התקוממות עממית חינוכית. זהו מרד במנהיגות הממסד החינוכי לדורותיו. מנהיגות פוליטית שבוגדת בחינוך כבר עשרות שנים; ארגוני המורים שחושבים טקטיקה קצרת טווח, בשעה שהחינוך גוסס לאיטו. איזו הצלחה יכולים לסמן לעצמם ארגוני המורים, כשמעמד המורה נמצא בריסוק בלתי פוסק?
מעל כולם ניצב הכישלון המתמיד של שרי החינוך: נטולי כוח, נטולי רצון ונטולי יכולת. פרס ניחומים לפוליטיקאי מהשורה השנייה, שחולם על משהו אחר. מתי שמענו שר חינוך מתראיין על חינוך? פעם באף פעם. עוד ועוד מלל בענייני השעה שנטחנו לעייפה. שלחנו אותך לעשות תפקיד – תעשה אותו.
קומו, אנשי החינוך, קומו הורים שחרדים לגורל ילדיהם, קומו אזרחים שמבינים שמדינה נמדדת ומשגשגת על פי החינוך שלה, והיפכו את הזעם המוסרי לכוח פוליטי. רק ככה יש סיכוי להציל את החינוך
ומשרד החינוך מגיב בכוח לזעקה העממית: שימועים, בתי משפט, איומים בהפחתת שכר. המשך של אותו עיוורון ואותה אטימות למצוקתם של אנשי החינוך ולקריסה של החינוך. התעלמות מן הקריאה האותנטית העמוקה. ומי שלא יודע להקשיב לזעקת המשמעות, נידון להתעסק עם משמעת. משחקים את המשחק של אתמול - הכללים השתנו.
וברגע הזה צריך מנהיגות חינוכית חדשה. והיא לא תבוא מנהי ולא מזעקה, אלא רק מן המרחב הפוליטי ורק על ידי כוח פוליטי. כבר אי-אפשר להסתפק בעוד קצת שכר ועוד קצת תנאים. מה שצריך הוא שינוי יסודי שמתחיל מיצירתה של מנהיגות חינוכית אפקטיבית ועוצמתית. אין מנוס אלא להקים כוח פוליטי עיוור צבעים, עיוור עדות ועיוור מחנות פוליטיים. כזה שיפעל אך ורק למען החינוך ולמען המחנכים, וישקם מחדש את מערכת החינוך.
שמעון אזולאיללאמספיקה רק פעם אחת של שבירת דפוסי ההצבעה השבלוניים. הצבעה שאולי מענגת את הקריזה הפוליטית שלנו, אבל שוב מובילה לשום מקום. המציאות בורחת בינתיים.
קומו, אנשי החינוך, קומו הורים שחרדים לגורל ילדיהם, קומו אזרחים שמבינים שמדינה נמדדת ומשגשגת על פי החינוך שלה, והיפכו את הזעם המוסרי לכוח פוליטי. רק ככה יש סיכוי להציל את החינוך, ולתת את המשמעות הראויה לזעקתם המהדהדת של המורים והמורות.
