ועדת השרים לענייני חקיקה אימצה הצעת חוק של ח"כ אביחי בוארון (הליכוד), המבקשת להפחית את שכר השופטים בשליש בערך, כך ששופט העליון ישתכר כמו שר ושופט מחוזי כמו חבר כנסת. כיום, שכר השופטים גבוה משמעותית משל נבחרי ציבור, והקריירה הטיפוסית שלהם היא בת עשרות שנים עם ביטחון תעסוקתי מלא, בעוד תקופת ההעסקה הממוצעת של נבחר ציבור היא שנים אחדות.
בראייה השוואתית, הפערים בין שכר השופטים ושכר המחוקקים הם תופעה אוניברסלית כמעט. בבריטניה, שופט בבית המשפט העליון משתכר כמעט פי שלושה מחבר פרלמנט. שופט בבית המשפט העליון של ארה"ב מרוויח 175 אחוז משכרו של חבר קונגרס. בקנדה ובהודו משכורות שופטי בית המשפט העליון הן כמעט כפולות מאלו של המחוקקים. בגרמניה - 144 אחוז, וכן הלאה.
אם תכלית ההצעה היא להגביל את עוצמתה היתירה של הרשות השופטת באמצעות פגיעה בתנאי ההעסקה של ממלאי תפקיד נוכחיים - היא מנסה להשיג תוצאה ראויה באמצעות שימוש בכלים פסולים. המטרה המוצדקת של צמצום סמכויות הרשות השופטת כדי להתאימן לסטנדרט המקובל במדינות דמוקרטיות צריכה להיות מושגת ביושר, בהליכים חוקתיים וחוקיים מתאימים, ולא באמצעות התנכלות אישית במאות עובדים שהתקבלו לעבודה על סמך מדיניות השכר הנוכחית.
אין קשר
אין קשר ישיר בין מדיניות השכר ובין תיחום הסמכויות. חלוקת הסמכויות נובעת מהצורך בבניית מוסדות ההולמים את עקרונות הדמוקרטיה הייצוגית, ואילו מדיניות השכר מבקשת לאתר את נקודת האיזון בין העלות השולית של מתן השירות הציבורי ובין התועלת השולית שלו. השאלה כמה כדאי לשלם לשופטים ולמחוקקים תלויה בעיקר בהשפעת גובה השכר על איכות השירות המשפטי והפוליטי.
השאלה כמה כדאי לשלם לשופטים ולמחוקקים תלויה בעיקר בהשפעת גובה השכר על איכות השירות המשפטי והפוליטי
השכר ותנאי ההעסקה בכל מוסדות השלטון הם גבוהים מדי בדרגות הביניים, משום שהם מושפעים מעוצמת ארגוני עובדים ש"יושבים על השיבר" ואינם מרוסנים בידי גורמי שוק. בדרגות הבכירות, לעומת זאת, השירות הציבורי איננו אטרקטיבי במיוחד, משום שלכוח האדם המתאים לו יש פוטנציאל השתכרות גבוה גם בשוק החופשי. רבים מניחים שהעוסקים בצורכי ציבור רואים בתפקידם שליחות או מבקשים תגמולים בלתי חומריים, ולכן מברכים אותם כל שבוע. אם ההנחה הזאת נכונה, אולי היה נובע ממנה שאין צורך בשכר גבוה כדי למשוך עובדים מוכשרים לביצוע המלאכה הפוליטית והשיפוטית.
ההנחה שממלאי התפקיד מונעים מתגמולים בלתי חומריים חזקה יותר, ככלל, לגבי פוליטיקאים. פוליטיקאי טוב הוא מי שהרצון לתיקון עולם טבוע בו. הוא מבקש להנהיג, לכוון ולשנות סדרי בראשית. לעומת זאת שופטים, בעיקר אלו מהם שממלאים את תפקידם כהלכה, אינם באים לחולל שינוי מקיף או לעצב את פני החברה. כמו מורים, שוטרים ורופאים, הם מספקים שירות ציבורי חשוב, שעיקרו טיפול פרטני במשימות שוטפות שנקרו בדרכם: ליישב סכסוך, ליישם חוק בנסיבות קונקרטיות, לעשות צדק עם המתדיינים שהגיעו לאולם באותו יום ורק בדרך אגב לאפשר לאחרים, שפסק הדין יגיע לידיעתם, להסיק בעצמם כיצד עליהם לנהוג.
פרופ' רון שפיראצילום: אסף בר שירבים מהם חדורי תחושת שליחות, גאים ביכולתם להשפיע לטובה על סביבתם לאורך זמן, אך ההרואיזם של מנהיגים זר לטבע השירות שהם נותנים. יותר מכפי שהם הרקולס, כפי שטען המלומד דבורקין, הם סיזיפוס. הדעת נותנת שתחושת הסיפוק בעבודה משפיעה על שיקולי הקריירה שלהם, אך גם הביטחון הכלכלי נותר תנאי לבחירה בה. זאת הסיבה לכך שבמרבית המדינות שופטים בכירים נהנים מתנאי העסקה נוחים, ופוליטיקאים לא.
הדבר האחרון שצריך לעשות מי שמבקש להבדיל בצורה ברורה בין ההנהגה הנבחרת ובין בעלי המקצוע בשירות הציבורי הוא לתבוע התייחסות שווה אליהם.
