מה כבר ביקשנו? שלכל ילד ולכל ילדה תהיה מסגרת חינוכית שבה יוכלו לממש את יכולותיהם, לעצב את זהותם, לדבוק במורשתם. מה כבר רצינו? שמסגרות החינוך יציתו אש של סקרנות, חיבה עמוקה ללמידה, חיפוש אחר משמעות. למה התפללנו? שסביבת הלימודים תהיה מוגנת ובטוחה, שאיש לא יפגע בילד שלנו. על מה חלמנו? שמסגרת חינוך איכותית תהיה נגישה לכל ילד, בכל מקום ברחבי הארץ, ללא הבדל בין מרכז לפריפריה, ללא תלות בהכנסה או בארץ מוצא.
בלי אנשי חינוך מקצועיים, מחויבים, בעלי תודעת שליחות עמוקה, זה לא יקרה. מיום ליום הולך ופוחת הסיכוי שילדינו יזכו לאנשי חינוך כאלה. צעירים וצעירות לא בוחרים במקצועות ההוראה, על אף היותו הנאצל שבמקצועות.
השביתה האחרונה לא הייתה על כסף, היא הייתה קרב, כמעט אחרון, על ערכו של החינוך. שכר המורים מבטא את יחסה של החברה והממשלה למחנכיה, שכר שמבטא יחס של שמרטפים ולא יחס של מחנכים.
הגננות והמורים בישראל חשים – פעם אחר פעם – חבוטים ומושפלים. השינויים שחלו בחברה אינם מקלים על המעשה החינוכי, החברה לא מוקירה אותם, הם אינם גיבורי התרבות שלנו. אל תתבלבלו, זה לא היה ויכוח על 3.3 אחוז קיצוץ. המחאה, בראשיתה, הייתה תגובה קשה של אנשי חינוך שנמאס להם. מלחמה מחייבת קיצוצים, אבל סדרי העדיפות של הממשלה דוקרים את לב המחנכים. ממשלה מנופחת, תקציבים קואליציוניים חסרי פשר, מספרים סיפור נוגה: החינוך לא מספיק מעניין את הממשלה. גננת ומחנכת הצופה בסדרי העדיפות של ממשלת ישראל חשה מושפלת.
במדינה יש מחסור גדול של אנשי חינוך בגיל הרך, בחינוך היסודי ובחינוך העל יסודי. אני מבקש להתריע שללא תוכנית מקיפה וכוללת, אנו עומדים בפני משבר בקנה מידה לאומי. זה קורה לא רק בגלל השכר הנמוך אלא בעיקר בגלל היחס המשפיל.
את המאבק הנוכחי סיימו המורים עם קיצוץ מופחת קלות, הקלה זעומה שאינה תורמת כלום לעתיד המקצוע. במקום לנצל את שעת המשבר לתיקון עמוק, הסכימו, שוב, על פלסטר שכל תכליתו לסייע לכולם לרדת מהעץ שטיפסו עליו
את המאבק הנוכחי סיימו המורים עם קיצוץ מופחת קלות, הקלה זעומה שאינה תורמת כלום לעתיד המקצוע. במקום לנצל את שעת המשבר לתיקון עמוק, הסכימו, שוב, על פלסטר שכל תכליתו לסייע לכולם לרדת מהעץ שטיפסו עליו.
תפקיד המורה השתנה, תכלית ההוראה וצורת ההוראה השתנו. המבנה הנוכחי אינו תואם את צורכי המאה ה-21, הוא לא תואם את הצרכים של הילדים שלנו, הוא פוגע בעתיד שלנו. צריך לבנות את מסגרות ההעסקה של המורים מחדש, להתאימן למקובל במדינות מתקדמות, לשנות את דרגות השכר, את מסלולי ההתפתחות המקצועית ועוד. ההסכם הנוכחי משרת עסקנים ופוליטיקאים הרוצים לשמר את כוחם.
על אף המאבק המוצדק, יש כללי משחק, יש מערכת חוקים ומערכת כללים. החברה הישראלית בכאוס. מורה "חולה" לא יוכל לשוחח עם תלמידיו על יושרה ועל ציות לחוק, לנזוף בו על העתקה במבחן. לא זו הדרך. "בימים ההם אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה".
למרות זאת, את מחאת המורים אסור לעצור, היא יכולה להיות תחילתה של התחדשות: אפשר להפיק ממנה ניצנים של בניין ברגעים מסוכנים של חורבן. את המחאה הזו צריכים להוביל ההורים.
הרב שי פירון הוא נשיא תנועת ''פנימה'', ולשעבר שר החינוך
פורסם לראשונה: 00:00, 09.05.25
