מדיטציה.
לא מזמן עשיתי מדיטציה. המנחה ביקש לקחת אוויר, להירגע, להודות.
תודה שאנחנו נושמים, יש כאלה שלא יכולים – הקול המלטף שלו נשמע ברקע; תודה שאנחנו אוכלים, יש כאלה שלא יכולים; תודה שאנחנו הולכים, יש כאלה בלי רגליים.
הרעיון של מדיטציה הוא להתמקד בכלום של העכשיו. לא בצרות העבר שכבר חלפו, לא בדאגות העתיד שמי יודע אם יבואו, רק ברווחים הצרים שבין המחשבות. שם מחכה לנו השלווה.
רק שבמקום השלווה, לא יכולתי להפסיק לחשוב על כל האלה שכבר לא נושמים. או לא אוכלים. או על ההוא בלי הרגליים. זה שמנחה המדיטציה אמר שלא יכול ללכת, ובזכותו צריך להודות.
איך קרה לו? עלה על מטען בטח. אולי נ"ט. ולמה דווקא בו בחר הנ"ט? יאללה, כל המלחמה הזאת גורל אחד גדול. והשיקום, איך עבר את השיקום?
שיקום.
לא מזמן הצטרפתי למסע בניו יורק של מילואימניקים מגולני, שטסו הכי רחוק כדי ללבן טראומות קרב.
הייתי אמור לכתוב עליהם אבל הדבר שהכי רציתי היה להיות חלק ממעגל השיח מאחורי הדלת הסגורה. זה שבו עיבדו משקלים שיושבים עליהם.
גם לי יש מה ללבן. והאמת שלכולנו. כל עם ישראל צריך להתכנס למעגל. סגרו אותנו מאחורי דלת, וואו וואו מה ייצא. נעשה את זה מסודר. כל אחד יפתח בתורו. יבכה, יישבר, יאשים. כל כך הרבה עברנו ואנחנו עוברים. אין פה מישהו שהמציאות לא תפסה. עצם השהייה כאן, על פני האדמה הזו בעת הזו, מצלקת. רק ששנה וחצי חלפו ואפילו לא התחלנו בריפוי.
ריפוי.
אנחנו אומרים לעצמנו, נחכה שהמלחמה הזו תסתיים, החטופים יחזרו, המילואימניקים ישובו לבתיהם, המדינה תסתדר, נטפל גם בעצמנו. ובכלל, מי אנחנו בתוך ים הסיפורים הכואבים סביבנו? היינו בממ"ד בבארי? נלחמו בחאן יונס? יש קדימויות.
זה הגיוני. רק שדחיפות הריפוי שלנו לא תואמת את תוכניות המלחמה של המנהיגים שלנו. לוח הזמנים לא מתכנס. ומצד שני הנפש גדושה. רוויה. ולא יכולה לחכות עוד.
השאלה הראשונה היא איך אנחנו שומרים על עצמנו. כי סביבנו הכול צועק. הכול מאשים. הכול אזעקה עולה ויורדת. אנחנו המדינה עם הכי הרבה כותרות פר נפש. הכי הרבה סערות פר שקט. יש בינינו כאלה, כששואלים לשלומם, נוהגים להשיב: "שלומנו כשלום המדינה". המהדרין בודקים את מפלס הכינרת לפני שמשיבים.
זה מקסים ופטריוטי ואכפתי. רק שהצרות של המדינה רבות וסבוכות ממפלס הכינרת, מכדי שנקשור את גורל הנפש שלנו עם תהפוכותיה השעתיות.
ואיכשהו הנפש שלנו זקוקה לפחות סיפורים כואבים. לפחות נגיעה בכאבי היום-יום. לרגעי התנתקות. זה לא עושה אותנו פחות אוהבי המדינה. או פחות בחמלה למי שסובל. זה לא עושה אותנו מנותקים. זה אומר שאנחנו מנסים להגן על הבפנים שלנו. זה אומר התחלה של החלמה.
ליאור בן עמיצילום: יובל חןוחוץ מזה, אם אנחנו נהיה בסדר, גם המדינה תתחיל להתרפא לאיטה. כל אחד מאיתנו הוא מפתח.
המפתח.
אפשר להתחיל במדיטציה. כאילו בלי לערבב פנימה כאלה שלא נושמים ואוכלים. ואפשר להתחיל בתודות על הטוב. "בואו שעריו בתודה", כתוב בתהילים. ובאמת, כשמודים ומברכים על משהו, יקום נפתח מעלינו, ועוד מאותו הדבר נקרא להגיע.
אז תודה על העם המרגש והאכפתי והיקר שכאן. תודה על עידן אלכסנדר שחזר ואחינו שיחזרו בעקבותיו. תודה על דרך חדשה ויפה שמחכה למדינה ולנו.
תודה.
פורסם לראשונה: 00:00, 14.05.25
