הפטור של החרדים מגיוס הוא בלתי מוצדק, ולדעתי בלתי מוסרי, אבל לגיטימי מבחינה משטרית. הניסיונות לבטלו באמצעים משפטיים שיבשו את היחסים הראויים בין זרועות השלטון, עיוותו את המשפט החוקתי ועיכבו השגת פתרון. המשפט החוקתי אמור להגן על המיעוט מפני עריצות הרוב, ולא להגן על הרוב מפני מיעוט המשתמש לטובתו ביכולת המיקוח שמקנים כללי המשחק הפוליטי. זכותו המלאה של הרוב לקבוע שלימוד תורה (או סדנאות מדיטציה) חשובים יותר משירות צבאי, ואזי יוכל כל אחד מאיתנו לבחור ללמוד בישיבה או להשתתף בסדנת מדיטציה חלף שירות צבאי. הסיבה היחידה לכך ש-13 אחוז מן האוכלוסייה הצליחו להשיג הסדר חוקי מיטיב היא שיתר ה-87 אחוז לא מנעו אותו. ההסדר לא נכפה בכוח ולא הושג במרמה, הוא החזיק מעמד במשך 77 שנים שבהן היו עשרות מערכות בחירות, ושבכולן היה הנושא גלוי וידוע. המיעוט החרדי הצליח, משום שהוא הטיל את מלוא זכויות ההצבעה שלו על משבצת ההטבות הסקטוריאליות, בעוד לדידו של יתר הציבור היו שאלות חשובות יותר (כגון, מיהו החילוני שיהיה ראש הממשלה).
ואולם, כשסדרי העדיפויות של הרוב ישתנו, ושאלת גיוס החרדים תיתפס כחשובה מספיק – הדין ישתנה ללא התערבות של גורמים בלתי נבחרים. כעת, נדמה שהשעה הזאת מתקרבת.
פגיעה ראשונה ביכולת המיקוח החרדית נגרמה מחמת נטייתו ההדרגתית של הציבור החרדי ימינה בשאלות חוץ וביטחון, לפעמים למגינת ליבה של ההנהגה שלו. למראית עין המשיכו החרדים לאחוז בתפיסה שאין להקמת המדינה ערך דתי, אך בפועל ליבם נהה אחרי שטחי ארץ ישראל וסממני ריבונות. אם ההנהגה הרבנית תצטרף לגורמי שמאל מדיני היא תאבד חלק מצאן מרעיתה לסיעות חרד"ליות או לעוצמה יהודית. הדברים ברורים במחנה הספרדי, פחות מזה במחנה החסידי ועוד פחות במחנה הליטאי, אך המגמה היא כללית. היות שהיכולת לשמש לשון מאזניים נובעת מן הנכונות להעדיף אינטרס יחיד על פני כל שיקול אחר, ברגע שהציבור כופה על ההנהגה התחשבות בשיקולים נוספים נפגעת יכולת המיקוח.
הפגיעה הוחמרה מחמת התרחקותו התרבותית של השמאל. בעבר ניתן היה להציג, לצורכי מיקוח קואליציוני עם הימין, אפשרות של שיתוף פעולה בין חרדים ובין השמאל הציוני, אך כיום ברור שחלק ממצביעי השמאל מתעבים את החרדים במידה שהופכת כל איום כזה לבלתי אמין. ולבסוף, בעקבות מלחמת חרבות ברזל חל מפנה בקרב דתיים לאומיים ומסורתיים. הללו העדיפו תמיד גיוס אוניברסלי, אך הסכימו בעבר להניח לחרדים להתבצר בהתבדלותם, בתמורה לתמיכה פוליטית ומתוך כבוד לתפקיד שהם ממלאים כקפסולת זהות יהודית מרוכזת. כל עוד לא ניכר היה שהמחיר הוא כבד, בדם ובדמים, העדיף המחנה הדתי והמסורתי לקבל את תמיכת החרדים בענייני זהותה היהודית של המדינה והאסטרטגיה המדינית, חרף עקימת האף מן הנצלנות שהפגינו. כשהתחוור המחיר השתנו הלבבות, ושינוי זה הוא המכה בפטיש, הגומר את המלאכה.
נראה שהמפלגות החרדיות לא מעריכות את עוצמת השינוי. האיום לחבור לשמאל בעניינים כמו תמיכה בהפסקת המלחמה טרם סילוק חמאס או סיכול הרפורמה המשפטית, לא משכנע: השמאל-מרכז לא יציע להן מאומה, הקהל לא יאפשר חבירה כזאת, והוותרנות של הימין הלא-חרדי נעלמת. החרדים צפויים אפוא לחוות שינוי קשה, בתחילה פגיעה כלכלית ולאחר מכן צורך בהסתגלות.
השינוי ההכרחי שיפקוד את החרדים יהיה כואב, ככל שינוי חד. אנחנו צריכים להניח להם להשלים אותו מבלי לפגוע בזהות התרבותית והדתית שלהם
על פי מעשייה חבוטה, לאחר שהרש'לה מאוסטרופולי הילך אימים על בני העיירה בטענה שאם לא יוזמן לארוחת ערב ייאלץ לעשות מה שאבא שלו עשה, התברר שאבא שלו היה הולך לישון רעב. השינוי ההכרחי שיפקוד את החרדים יהיה כואב, ככל שינוי חד. ילדים לא יהיו רעבים ממש, אבל בתקופת המעבר הם יהיו עניים יותר מכפי שהם, ומבוגרים ייאלצו לשנות הרגלים ותיקים ולהתפשר. אנחנו צריכים להשתתף בצערם, לתמוך בהם בשום שכל בתהליך השינוי שמחובתם לעבור, ולהניח להם להשלים אותו מבלי לפגוע בשורשי הזהות התרבותית והדתית שלהם.
פורסם לראשונה: 00:00, 15.05.25
