לנשיאים אהרן ברק ומאיר שמגר, צמד ההורדוסים של המשפט הישראלי, זה לא היה קורה. אין ולו סיכוי זעיר שהם היו מוציאים לאוויר העולם הכרעה מהסוג שהוציא אתמול הנשיא הנוכחי של בית המשפט העליון יצחק עמית בפרשת פיטורי ראש השב"כ. ההישגים המדהימים של השניים בביצור שלטון החוק נבעו מתבונת ההנהגה שלהם. תבונה שהתבטאה בהבנה לא רק מה לקבוע אלא גם מתי לעשות זאת ובעיקר איך ובאיזו דרך. תבונה שעד כה נעדרת לחלוטין אצל מי שנכנס בנעליהם.
בלי להיכנס לשאלות המשפטיות הלא-באמת מסובכות שהועלו בעתירות השונות נגד הפיטורים (האם הממשלה מוסמכת לפטר את ראש השב"כ ובאיזו דרך והאם יש ניגוד עניינים בשל חקירות השב"כ) מדובר בשני קשיים בולטים לעין. הראשון: "העותרים מתעברים על ריב לא להם" – מפני שהנפגע הישיר, ראש השב"כ, בחר שלא לעתור והוא היחיד שיכול לייצג את עניינו. השני והחשוב יותר: העתירה התייתרה משעה שראש השב"כ עצמו התפטר ובעקבותיו ביטלה הממשלה את הפיטורים.
מאחר ש"הלכה היא שבית משפט זה אינו נדרש לעתירות תאורטיות", כפי שכתב בעצמו העותר המרכזי עו"ד אליעד שרגא בספרו "המשפט המנהלי – עילות הסף", היה נכון לעשות בה שימוש גם עתה. כך גם לגבי ההלכה ש"במקרים שבהם הפעולה השלטונית הנתקפת פוגעת באופן ישיר בפרט, שבוחר שלא לפנות לבית המשפט לקבל סעד – אין לאפשר לעותר ציבורי לריב את ריבו". רמיסת הלכות סף אלה פוגעת בראש ובראשונה בבית המשפט משום ששתיהן מהוות כלים חשובים עבורו לניווט הטיפול בעתירות שמוגשות אליו כדי להימנע מכניסה למחלוקות ציבוריות שלא לצורך.
אבל גם אם נניח שהפעם מדובר במקרה שבו מוצדק לסטות מכללים אלה (וקשה למצוא נימוק טוב לכך בפרשה שלפנינו), השאלה היא האם זה חכם? רק לפני תשעה ימים אותו הרכב בג"ץ ביטל בפועל חוק ברור של הכנסת כשקבע בנושא מינוי נציב שירות המדינה, שלמרות לשון החוק הברורה ("על מינויו לא תחול חובת המכרז") כן תחול חובת מכרז, דבר שגם תומכי עמית התקשו להסביר. האם נבון עתה ולא לשום צורך מעשי לבטל דה-פקטו עוד חוק ("הממשלה רשאית להפסיק את כהונתו של ראש השירות לפני תום תקופת כהונתו")? האם לא צודק השופט סולברג ש"בּשים לב לצורך הדוחק לעשות להרגעת הרוחות" מוטב להימנע מכך ולא ללבות את האש?
המשפט אינו דת, הוא גם לא מדע. השימוש בו חייב להיעשות בשום שכל, כשהשופט מבין את יכולותיו ומגבלותיו. ברק ושמגר ידעו לעשות את זה
והאם נכון לעשות זאת שוב ברוב של אותם שני שופטים אקטיביסטים – עמית וברק-ארז – ושוב נגד דעת השופט השמרן סולברג, כשהכול מבינים שהרכב הסניוריטי הזה שבחר עמית הוא היחיד שבו יש לאקטיביסטים רוב? זאת במיוחד כשהנשיא עמית נאבק בקידום חוק שמבקש להוציא את קביעת ההרכבים מידו בטענה שפרקטיקה זו מאפשרת לו "לכוון" את תוצאות הדיונים? נדמה כאילו עמית מתקשה להתגבר על יצרו ומתעקש לספק ראיות ותמריצים ליריביו. וכל זאת בעתירה שהתייתרה!
יובל אלבשןצילום: אלכס קולומויסקי המשפט בדמוקרטיה הליברלית אינו דת שבה ההלכות ניתנו מהשמיים בהר סיני ולאף אדם – לרבות לכהן הגדול – אסור לא ליישמן. המשפט גם אינו מדע אלא מנגנון חברתי שמאפשר ניהול חיים משותפים. לכן השימוש בו חייב להיעשות בשום שכל, כשהשופט שמנהיג את המערכת מבין את יכולותיו ומגבלותיו. יכולות ומגבלות שכאמור ברק ושמגר ידעו כל כך טוב לשחק בהן, למרבה המזל של כולנו.
אף שהשניים היו שונים מאוד – ברק אהב לומר ש"כשאני קופץ לבריכה יבשה, אני יוצא ממנה רטוב. כששמגר קופץ לבריכה רטובה, הוא יוצא ממנה יבש" – בדבר אחד הם היו דומים: הם ידעו מתי נכון להיכנס לבריכה ומתי יש להניח לה להתמלא מחדש. הלוואי שמעט מתבונתם זו תגיע גם למי שיושב כיום על כיסאם ועלול בשל היעדרה להרוס כליל את הבריכה שממנה כולנו שותים מים.
פורסם לראשונה: 00:00, 22.05.25
