קרוקס.
אז 600 ימים כבר עברו.
600 ימים זה מספיק כדי לשכוח את מה שהיה? זה מספיק זמן כדי להיזכר שבעצם, יודעים מה, קבלו עדכון, אלה שתקפו אותנו נעלו כפכפים. "קרוקס", "הוויאנס", כאלה. לבשו ברמודות, אולי שרוואלים. ונלחמו עם סכו"ם. בעיקר כפיות. מעץ כמובן. לא כאלה שאנחנו מימנו חלילה. זה עולה לכם עכשיו, נזכרים? זה היה פשוט מזמן, לפני 600 ימים.
טריגרים.
יש נימת זלזול בנו, אין ספק. ובעיקר אי-הכרה במה שחווינו. בכאבים שלנו. בטראומות.
כל פרט מהבוקר ההוא הרי חקוק בנו. כל ילד יודע איפה היה ב–6:29, כשהחלו אזעקות לירי כפכפים נרחב. כל אחד זוכר את תמונת הטנדר הראשון בשדרות, את המחבלים עם טילי הכתף, סליחה, טילי כפכף, או את המצנחים בכפר עזה.
המציאות, גם אם נרצה – ואלוהים יודע כמה אנחנו רוצים – לא מאפשרת לשכוח. היא אורבת. מסתערת. במראה, בריח, בקול. בטריגרים שמחזירים אל שניות שבהן נחרדנו, ברחנו, איבדנו שליטה; הרגשנו יקום, מדינה, משפחה נשמטים תחת הרגליים.
וזה לא שמשהו מתפוגג. ב–599 הימים שבאו אחר-כך לא הפסקנו לקבל תזכורות. בשמיעת אנשים שראו, חוו, נפגעו. בביקור במקומות שבהם התרחשו אסונות. צמתים, בתים, מיגוניות. ברגעי זיכרון. באזעקות שעדיין מערערות אותנו. במלחמה שעוד נמשכת.
המרחב הציבורי שלנו מלא טריגרים דוממים. שותקים. ידיות ממ"ד. טנדרים לבנים. מדבקות נופלים. בכל מקום הן נמצאות. בבתי קפה, בים, באוטובוסים. פנים צעירות ואופטימיות מחייכות מהן
המרחב הציבורי שלנו מלא טריגרים דוממים. שותקים. ידיות ממ"ד. טנדרים לבנים. מדבקות נופלים. בכל מקום הן נמצאות. בבתי קפה, בים, באוטובוסים. פנים צעירות ואופטימיות מחייכות מהן. כמו מזכירות ברגעים של רגיעה, של ניסיון בריחה, אפילו של נסיעה לחו"ל, כמה איבדנו. מה עברנו.
חקלאי.
בשבוע שעבר פגשתי חקלאי מהעוטף. ב–7 באוקטובר, עם האזעקות, הסתערו מחבלים על ביתו שבקיבוץ. אשתו, אהבת חייו, נרצחה, בנותיו נפצעו. הדבר הנורא מכול קרה לו שם, בין קירות הבית המדממים, בזמן שניסה להיאבק, לשרוד, לאחוז בחייו הקודמים.
כשישבנו הוא מנה טריגרים שמלווים אותו מאז. יריות, בומים, השפה הערבית, צפצופים. אפילו עכשיו, כשאני יושב עם הגב לכיוון הדלת, הוסיף.
שאלתי אם לא קשה לו להתגורר באותו בית בעוטף. הוא הרי מלא בתזכורות נוראיות.
"אבל גם בנפלאות", השיב, ופרט: "בבית הזה התחבקנו, התנשקנו, עשינו ימי הולדת, השתוללנו עם הילדות, רבנו על דברים דביליים, מי ישטוף כלים, התחרמנו כשהילדות לא היו. אני אתן למחבל להרוס את מה שהיה לי?".
צו.
אולי זו השיטה. מטריגרים הרי אי-אפשר לברוח. לשם כך נועדו, לעורר בתוכנו משהו. אבל לצידם כדאי לזכור שכל פינה בארץ הזו מלאה גם בתזכורות של רגעים נפלאים שהיו ועוד יהיו. שכל מדבקת נופל מציעה משפט גדול מהחיים שהשאיר אחריו.
אי-אפשר להתרפא מטראומה שעוד מתרחשת. הדרך לריפוי עוברת בסיום המלחמה ובהחזרת החטופים. זה צו לאומי ואישי עבור כל אזרח פה
אולי זה יעבוד. אולי רק לרגע. ואולי כמו בכל דבר אחר, נדרש עוד זמן. שני דברים בטוחים:
אי-אפשר להתרפא מטראומה שעוד מתרחשת. הדרך לריפוי עוברת בסיום המלחמה ובהחזרת החטופים. זה צו לאומי ואישי עבור כל אזרח פה. בואו נתאחד סביב זה. נקרא לזה. נפעל לזה. יכולים לדמיין את זה קורה?
שנית, בלתי אפשרי, ברמה הלאומית לעבור ריפוי, בלי שתהיה הכרה בכך שעברנו משהו דרמטי. ולצד זה הליך קולקטיבי של בניית אמון, של שיקום היחסים בינינו, הזהות שלנו, החזון המשותף שלנו.
הריפוי שלנו עובר, לפני הכול, במנהיג אכפתי שיביט לנו לעיניים, ויכיר במה שעברנו. במה שאנחנו צריכים.
כפכפים, הא? נסה בעוד 600 ימים. אולי נשכח עד אז.
פורסם לראשונה: 00:00, 28.05.25
