זיקוקים.
בשישי האחרון, אחר הצהריים, כששיחקתי כדורגל עם חברי ילדות במגרש האספלט הקבוע שלנו במזרח ראשל"צ, תוך כדי מאבק על כדור עם חבר, החבר התלקח, ומשום מקום התחיל לצרוח ולקלל, וקרא לי "שרמוטה שמאלנית".
חבר. כדורגל. שרמוטה שמאלנית.
החבר לא בריון ולא טיפש, בטח לא איש רע. ובכלל, אף אחד לא תמים. כדורגל הוא זירה עם חוקים משלה. אתה יכול לגדף מישהו במשחק, להצמיד אליו פרצוף, לתאר לו באוזן בפרטים איך תלעס אותו, עם קצף בפה והכול, כולם קופצים להפריד, ואז שנייה אחרי מתחבקים ארוכות. התנצלויות לשקיעה. זיקוקים וכדורים פורחים מעל.
והמעבר הזה בין שני מצבי הצבירה אפשרי כי אתה מבין שזה חלק מהמשחק. מהאמוציות. שום דבר אישי. עוד דקה נגיד "אח שלי", והכול יהיה טוב.
רחוב.
בכל אופן, בזמן שההוא צעק מה שצעק, שרמוטה שמאלנית וזה, רק עמדתי. לא הגבתי ולא כלום. לא בקטע של איפוק. סתם הלם.
ואחר-כך, בערב, כשהחבר שלח התנצלות בוואטסאפ הקבוצתי, גם לא הגבתי. לא "אוהב אותך אח שלי", ולא "הכול בסדר, קורה".
לא הרגיש לי "אח שלי". הרגיש זר ומנוכר. הרגיש כאילו הזעם של הרחוב חדר אל תוך הקווים המסומנים והמוגנים של המגרש. כאילו לובשי חליפות שקיטובם אמונתם רצים, ובועטים, ומחככים ידיים ורגליים לידנו.
סליים.
יש לי הרבה מחשבות מוזרות עכשיו.
למשל על הסרט "מכסחי השדים 2". יש שם חומר נוזלי עכור, סליים רגשי כזה שמתפשט ברחבי ניו יורק כשאנשים שונאים או כועסים, עד שמאיים להציף את העיר.
או על הסרט "באטמן מתחיל". יש שם איזה גז שד"ר ג'ונתן קריין, "הדחליל", מפזר על תושבי גות'האם כדי לגרום להתפרצות פחדים שמובילים לכאוס ברחובות.
מי שמתעקש על המשך מלחמה שהסתיימה מזמן, ומתעקש על שימור מצב חירום בתקופה שנועדה לשיקום, ומתעקש על הפניית אצבע אובססיבית נגד אויבים חיצוניים ופנימיים, ומתעקש על הכללה, ועל סימון ועל קיצוניות, מפזר גז מטפורי מעלינו. גז שזורע פחד ומוביל לכאוס לא רציונלי
נכון, יש פה גלישה אל אנלוגיות ממחוזות בדיוניים, אבל בשישי זו הייתה התחושה שלי: שמי שמתעקש על המשך מלחמה שהסתיימה מזמן, ומתעקש על שימור מצב חירום בתקופה שנועדה לשיקום, ומתעקש על הפניית אצבע אובססיבית נגד אויבים חיצוניים ופנימיים, ומתעקש על הכללה, ועל סימון ועל קיצוניות, מפזר גז מטפורי מעלינו. גז שזורע פחד ומוביל לכאוס לא רציונלי.
ובינתיים, בזמן שהמבט בעיניים של כולנו זר ועוין, ואנחנו ננעלים האחד על השני, ופחות שמים לב למי שמפזר את הגז, עיסה נוזלית ירוקה, עכורה, מתפשטת. משתלטת.
פילטרים.
בסרטים האלה הסוף תמיד טוב. תמיד.
הסליים הנוזלי נסוג ברגע. הגז מתפוגג לאטמוספירה. אהובים שהרגע התקוטטו חוזרים לנשום אוויר צח ומתנשקים והכול. ורק צחוק מרושע שנשמע מאיפשהו מרמז על צרה בסרט ההמשך.
איכשהו אפשר לדמיין את הרגע הזה אצלנו. רגע שבו העננה הרעילה, שהתיישבה מעל החברה הישראלית, תיעלם. ואנחנו, יושבי האדמה השסועה, נביט סביבנו וסוף-סוף נראה את המציאות ואת האנשים לידנו כמו שהם. בלי פילטרים. ונתחרט מכל הלב על דברים שאמרנו ועשינו. הו אלוהים, נתחרט. אולי אפילו אליהו יוסיאן.
אין לנו זמן לשנאה. ציונות וישראליות חדשה לפנינו. יש הרבה מה לבנות. יש יותר מדי סביבנו, ולא משנה מי הם, שעברו מספיק, וזקוקים לחיבוק
ובין לבין גם נבין:
מלחמה היא לא יעד. אזרחים, כאן ומעבר לגבול, הם לא אויב. בעלי דתות ודעות לכאן או לכאן הם לא בוגדים. ובכלל, אין לנו זמן לשנאה. ציונות וישראליות חדשה לפנינו. יש הרבה מה לבנות. יש יותר מדי סביבנו, ולא משנה מי הם, שעברו מספיק, וזקוקים לחיבוק.
ואגב, בכדורגל אתה יכול לבעוט ברגל ימין או שמאל אבל אין באמת ימניים ושמאלנים.
