סוף השבוע האחרון, שהחל בלחשושים והסתיים באימה, שטף מדינה מדממת ופצועה בנהרות של צער ויגון. שוב נוכחנו לדעת שמיטב בנינו מוקרבים על מגש הכסף של המשך השלטון; שבמקום להחזיר בעסקה אחת 22 חטופים חיים ואת 55 החטופים החללים, מעדיפה ממשלת המשתמטים את שרידותה הפוליטית, והיא שבה ושולחת לוחמים אל מלכודות המוות של עזה.
ושוב, תוך זמן קצר, הבתים ההרוסים של עזה שננטשו זה מכבר חזרו והפכו למפלצות בטון פעורות לוע, שרק ממתינות לקרוס על ראשי הלוחמים. ואלה נשלחים שוב ושוב לשכונות שקודמיהם כבר כבשו, בהיעדר כל אסטרטגיה אחרת זולת אסטרטגיית הרוע לשימור השלטון.
בינואר 2024, כמאה ימים לאחר פרוץ המלחמה, היה זה הרמטכ"ל היוצא הרצי הלוי שהזהיר את ראש הממשלה באלה המילים: "כיוון שלא נבנתה אסטרטגיה ליום שאחרי, אנחנו עומדים בפני שחיקה של ההישגים שהשגנו עד עכשיו במלחמה".
יותר משנה אחרי, מגיע האירוע הקשה בשישי האחרון לפנות בוקר, כאשר ארבעה לוחמים מצאו את מותם באדמה מורעלת שנאה וספוגה בדם, בתוך בניין שבחסות הפסקת האש מולכד מחדש, כמו מאות אתרי מוות אחרים ברצועה. וכך, במקום שיחזרו החיים, נגדעים חיים; במקום שאימהות ואבות יחבקו את בניהם, אימהות ואבות קוברים את ילדיהם; ואומה פצועת לב שבקושי נושמת ממשיכה ושוקעת בתוך מערבולת חול קיומית, שסוגרת עלינו בלי חבל הצלה להיאחז בו, בלי סיכוי נראה לעין להיוושע מפקעת הכאב והגעגוע שהפכנו להיות.
בזמן שראש הממשלה ורעייתו מתכוננים לחתונת בנם, ארבע משפחות יביאו את ילדיהן הגיבורים לקבורה, ולעולם-לעולם לא יפסיקו להתגעגע
געגוע לימים אחרים, שנדמים רחוקים כל כך, שבהם יכולנו לקום בבוקר בלי שהמועקה הכבדה תמסמר אותנו למיטה; שבהם איחלנו חג שמח בפה מלא, פשוט חג שמח, בלי להתחבט בתחליפי לשון מגמגמים כמו "שיהיה חג עם בשורות טובות". כי מותר היה לשמוח ומותר היה לחבק את הילד שלך בלי להרגיש אשמה; ואפשר היה לקחת נשימה עמוקה ולדעת שהאוויר ייכנס וירחיב את הריאות; והרופאים לא דיברו על מחלות חדשות שמתנפלות עלינו ושהם לא מכירים; וצעירים פטריוטים בני 20 ו-30 לא עשו 200 ו-300 ימי מילואים, ולא חזרו להיות מגש הכסף שעליו מונחים מפתחות השלטון, ולא שאלו את עצמם בין הפוגה לקריסה (גם של הנפש, לא רק של המבנים הממולכדים) אם הבית שבו נולדו ושאליו התקבצו הסבים והסבתות שלהם מכל כנפי תבל – האם הוא עדיין המקום שבו הם באמת רוצים לגדל את ילדיהם?
ענת לב-אדלרצילום: גל חרמוני | איפור: סבטלנה קריחליכי 25 אחוז מהם הודו בסקרים שהם בעצם לא רוצים. ו-75 אחוז מהישראלים זועקים כבר יותר מ-600 ימים "תחזירו כבר את כל החטופים" וממשיכים להיתקל בממשלה זדונית ונכלולית, שטופת איבה לאזרחיה, שחבריה מבכרים את משענות הכיסא על השבת מי שנחטפו ממיטותיהם. ממשלה ששרת התחבורה שלה משוויצה בשמיים הפתוחים ממרומי מיטת הנוחות במחלקה הראשונה, כאשר בפועל השמיים נפלו ונסגרו על עוד ארבע משפחות. ובזמן שראש הממשלה ורעייתו מתכוננים לחתונת בנם, משפחות אלה יביאו את ילדיהן הגיבורים לקבורה, ולעולם-לעולם לא יפסיקו להתגעגע.
ובימים הללו אין חמלה ואין בשורה תחת השמש המאכלת והשחורה של ממשלת נתניהו.
