ראיתי את הסרטון הזה בחטף פעם אחת, בשבוע של הטבח הנורא. הוא עלה באיזו קבוצת טלגרם, נצרב לי בנשמה, והתמונות השתחזרו לי שוב ושוב בראש. כמה שניסיתי להדחיק, לשכוח מהסרטון, לא הצלחתי. בכל פעם הוא שב אליי ממעמקי התודעה והזכיר לי מה היה פה. מה עברנו.
קצת יותר מדקה אורכו, משהו כמו 90 שניות של סרטון שבו רואים חוסר אונים מהסוג שמזכיר את חוסר האונים שסיפרו לנו עליו, זה שממנו סבלו יהודים אי אז, בגולה הדוויה, כשהיו חסרי הגנה. כשהוצאו להורג בדם קר, כמעט באגביות, והיו נתונים לחסדיהם של הנאצים וסייעניהם. כשחייהם כמו לא היו שווים דבר.
אבל מה בעצם ראיתי שם, בסרטון הקשה הזה, מצמית הלב? מה היה שם בדיוק? למי קרה הדבר הנורא הזה? איפה בדיוק זה קרה?
מי אתן, בנות אהובות שחייכן הסתיימו באכזריות כזו?
הרבה זמן לא רציתי לבדוק. פשוט לא יכולתי. מדי פעם, כשהיו כתבות על 7 באוקטובר, הצצתי כדי לראות שמא מדברים על הסרטון הזה, אבל קרו כל כך הרבה דברים קשים בשבת ההיא שהוא קצת הלך לאיבוד. או שאני הלכתי לאיבוד. זו הייתה עבורי איזו תעלומה שלא רציתי לפתור, בתוכי חששתי לברר את העובדות לגביה. אולי באופן לא מודע חשבתי שאם לא אדע שמות ופרטים זה אומר שזה לא באמת קרה, ואם זה לא באמת קרה, אוכל לשכוח מהזוועות האלה שחוזרות אליי בהקיץ.
לפני כמה ימים התעוררתי בבעתה. נזכרתי בו שוב, ברגע אחד מסוים מהסרטון. רגע קצר שנראה לי כמו תחינה. רגע שבו נראית נערה יהודית מבקשת על חייה. יורדת על ברכיה ומבקשת שלא. המחבל אולי מהסס שנייה או שתיים, אולי סתם מחכה בסדיזם, אבל לבסוף יורה גם בה.
אני מבין שלא אוכל וכנראה אסור לי להמשיך לברוח מהתמונות שתוקפות אותי בשעת ליל. אני צריך לצפות בסרטון הזה שוב, להבין מה ראיתי בו ולהכיר את סיפורן של שתי הבנות, שמסלול הבריחה שלהן נקלט לרגע קצר במצלמות האבטחה של קיבוץ עלומים.
אולי הגיעה העת לברר ולענות לעצמי על השאלה: מי אתן, בנות אהובות, שחייכן הסתיימו באכזריות נוראה כזו?
רשעות נוסח דאעש
שעת בוקר של חג ליד קיבוץ עלומים. השעה היא 7:09. במצלמות האבטחה נראים אנשים שנמלטו ממסיבת הנובה, כשהם מגיעים לאזור אחרי מנוסה ארוכה ומבוהלת, בתקווה שעכשיו הם בחוף מבטחים. אבל הם לא. הם נקלעים למארב של מחבלי נוחבה צמאי דם שחדרו לקיבוץ ומחכים להם שם. בתחילת הסרטון רואים כמה ישראלים יושבים ליד השער הצהוב. אולי עייפים מהריצה והבריחה מהפסטיבל, אולי מתכופפים בגלל ירי הטילים. לפתע מגיעים אליהם בריצה שלושה נאצים בנשקים שלופים. שועטים לעברם.
ואז מתחיל החלק שרודף אותי מאז: הקבוצה רצה מהשער, ומתפצלת. בסרטון נראים תחילה שני ישראלים רצים. בחור ובחורה. הם במנוסה. כ-40 מטר מאחוריהם שתי ישראליות נוספות, רצות קצת לאט יותר. הן עודן בבגדי המסיבה. מחבל עם נשק שלוף מצמצם את המרחק ומגיע אליהן. הן חשופות. חסרות הגנה. חסרות ישע. הן לא עשו רע לאיש, אבל המחבל לא חס עליהן. הוא תופס את הראשונה בשיערה ואז יורה בה. היא נופלת מיד. חברתה ממשיכה לרוץ עוד כמה מטרים, מגיעה לגדר ומבינה שזה נגמר. היא מסתובבת לכיוון המחבל, מתיישבת על האדמה ומבקשת את חייה. היא כמו פונה אליו, אל הנאצי חסר הלב הזה, ומחפשת היגיון במסע הטבח השרירותי שלו. בסרטון לא שומעים מה נאמר שם, אבל נראה כי מתקיים דיאלוג ביניהם. שהיא אומרת לו משהו. המחבל מהסס כמה שניות. אחר כך יורה לעבר דמות רחוקה יותר. ואז מביט שוב בבחורה שיושבת מולו. 23 השניות האחרונות בחייה עוברות עליה בהמתנה לסוף. היא כבר ראתה את חברתה נרצחת ומחכה כעת לביצוע גזר הדין שלה. בתום 23 השניות האלה המחבל המתועב מוציא אותה להורג בירייה, ברשעות נוסח דאעש. היא מליטה ראשה בין ידיה באותם רגעים איומים, מחכה לרע מכל. והרע מכל הגיע.
אין בליבו השחור של המחבל חמלה על הבנות האלה. שתי צעירות היו בעולם. לשתיהן הנאצי ירה בראש לפני שהמשיך במסע ההרג שלו.
לאמא היא הבטיחה: זו המסיבה האחרונה
ספיר בילמס וקרין ורניקוב זכרן לברכה מראשון-לציון היו חברות טובות, אבל לא מילדות. הן הכירו רק בטיול של אחרי צבא בדרום אמריקה, והפכו שם לחברות טובות שהחליטו ליהנות מהחיים על האדמה הזו. קרין תיכננה לטוס לטייל שוב, ואחר כך להתחיל ללמוד. היא חלמה להיות מפיקת אירועים. ספיר הייתה אוהדת שרופה של מכבי תל-אביב. בילדותה הייתה פעילה במחנות העולים, חניכה שמחה ומצחיקה שתמיד מותחת את המדריכות.
קרין הייתה בת 22. לפני שיצאה למסיבה היא אמרה לאמה, לובה, שזו המסיבה האחרונה. שאחריה היא מתחילה לתכנן את חייה קדימה. היא אהבה לאפות ולבשל, הכינה דגים חריפים ומטבוחה, אבל הייתה ידועה בעיקר בעוגת השוקולד שהביאה לכל מקום שאליו הייתה מוזמנת. איזה דבר יפה זה, לבוא לכל מקום עם עוגת שוקולד.
מי שרוצה להכין את עוגת השוקולד של קרין צריך ארבע ביצים, כוס שוקולית, כוס סוכר, כוס שמן, כוס קמח, אבקת אפייה וחצי מכל שמנת מתוקה. צריך לערבב את כל המצרכים, לשטח את הבלילה בתבנית משומנת ולאפות במשך 40 דקות בחום של 160 מעלות. כשהעוגה מתקררת צריך לחלק אותה לריבועים ולשפוך עליה את הציפוי: ארבע חפיסות שוקולד (מריר או חלב) מומסות במכל וחצי של שמנת מתוקה.
תחשבו על קרין כשתאכלו אותה.
מפגש בין אור גדול לחושך מוחלט. בין טוב לרע
כשהחלה המתקפה מדרום ההורים של ספיר ביקשו ממנה לחזור הביתה. היא חיברה אותם לאיכון כדי שיוכלו לראות איפה היא. הם עקבו אחר תנועותיה, עד שנעצרה. עברו כמה ימים עד שהתברר מר גורלה.
ספיר אהבה לרקוד. כינו אותה הוריקן של שמחה, בזכות הרוח שהייתה בה. בזכות החדווה. היא שירתה בפרקליטות הצבאית. בזמן הקורונה הרגישה שהיא לא יכולה לשבת בבית חסרת מעש והחלה לעבוד במוקד לחולי קורונה. לאחר מכן עבדה קצת בבנק ושקלה להתחיל ללמוד כלכלה. זמן קצר לפני השבת ההיא חגגה יום הולדת 24 עם חברים. ארבעה ימים לאחר שנרצחה עוד הוגדרה כנעדרת. ספיר הונצחה באמצעות אמבולנס מציל חיים של מד"א.
אני עובר על תמונות שלה ברשת. בחורה מלאת חיים. שמחה, מובילה ומבלה. אני מנסה לחשוב מה הרגישה בדקות האחרונות של חייה. על הבעתה. על האימה. כעת יש לי שמות ופנים לחבר לסרטון הזה שחזר אליי בלילות. הן רצו יחד: קרין נרצחה ראשונה; מיד אחריה ספיר.
אני מתקשר ללאון, אבא של ספיר. בדיוק יושבים אצלו חברים שלה, אוכלים צהריים. פעם היו לי בן ובת, הוא אומר לי, ועכשיו יש לי הרבה ילדים.
לובה, אמה של קרין, מורה למוזיקה. ב-9 באוקטובר 23’ עוד כתבה בפייסבוק שיש לה תקווה שבתה תחזור. שימצאו אותה. היא ביקשה מחבריה לא לבוא לבקר. היה לה קשה לראות אנשים. מדי יום כתבה דברי אהבה בפייסבוק לקרין. אהובה שלי, שובי הביתה, ביקשה, כבר כמה ימים לא שמענו עלייך. היא גם ביקשה עזרה בחיפושים. כשהבינה שמצאו את גופתה של ספיר, ידעה שגם קרין איננה. הבת שלי, הסבירה, היא לא אדם שיעזוב מישהו. בעמוד ההנצחה של נרצחי הנובה באינסטגרם אני רואה את מסלול חייה. קרין חגגה אותם. נהנתה מהם.
אין מצמרר וסותר יותר מהמפגש הזה בין קרין וספיר, שנשמתן שאפה לטוב ולשמחה, ובין המחבל הנאצי האפל שירה במבלים לא חמושים שנמלטו מהנובה. זה ממש מפגש בין אור גדול לחושך מוחלט. בין טוב לרע.
אבל איך יכול להיות שהרע ניצח?
יש כמה שניות בסרטון שרואים בהן את צומת עלומים ואזור הכניסה לקיבוץ. אני מסיק מכך שלא הרחק מהמקום שבו קרין וספיר נשמו את נשימותיהן האחרונות, וכנראה כשעה או שעתיים לאחר מכן, נלחמו האחים נועם וישי סלוטקי זכרם לברכה בגבורה נגד עשרות מחבלים. נועם וישי היו בבאר-שבע כשהחלו האזעקות ומיד יצאו לעוטף. שניהם לוחמי גולני שהבינו מיד את גודל האירוע. הם נתקלו במארב של מחבלים עם RPG. במצלמות האבטחה רואים אותם מסתערים עליהם באקדחים. כשפינו את גופותיהם ראו סביבם מחבלים הרוגים רבים. לקח זמן עד שגופותיהם זוהו. הם שכבו שם לא רחוק מהגופות של קרין וספיר. ארבעה חבר’ה צעירים, אנשים שחייהם היו לפניהם ונגדעו בבוקר חג בצומת עלומים.
האם המחבל הנתעב, זה שהתפצל מחבריו כדי לרדוף אחרי מי שאני מניח שהן בערך בגילו, ספיר וקרין, חי היום? האם אנחנו יודעים מה שמה של אותה מפלצת? ניסיתי לברר. אני נוטה להאמין שהוא מת. זה מה שנאמר לי באופן כללי לגבי המחבלים באזור עלומים, שמי שחדר לשם מת. ומי יודע, אולי היו אלה נועם וישי שהרגו אותו בקרב האחרון שלהם?
נועם וישי וקרין וספיר הם חלק ממאות רבות של ישראלים מתוקים ששירת חייהם הסתיימה באכזריות, כל כך מוקדם מהצפוי. זכיתי להכיר את האלמנות של נועם וישי. ראיתי את ילדיהם, שיגדלו ללא אב אבל יידעו תמיד כי ברגעי חייהם האחרונים של אבותיהם הגיבורים הם ניסו להציל ישראלים שנסו מהמסיבה, ועיכבו מחבלים רבים מלהיכנס ולטבוח גם בתוך הקיבוץ עצמו.
השיר האחרון בחיים
גם ארבל שאולי נראית בסרטון הזוועה. בחורה מקסימה. שוחחנו השבוע. בסרטון רואים אותה נסה מהמחבלים בכניסה לעלומים. ארבל וחבר נוסף נסעו למסיבה עם ספיר וקרין. ארבל מספרת על נסיעה כיפית. הן חיכו למסיבה. הגיעו אליה בשתיים וחצי בלילה. בשש וחצי בבוקר היא צילמה את החבורה שלהן נכנסת לרחבה. בדיוק אז התחיל ירי הרקטות. הם השתטחו על הרצפה. חשבו להישאר, אבל אחד החברים אמר שצריך לצאת משם. הן יצאו משם ביחד ברכב. ראו ג'יפ לבן של יהודי שאמר להן שיש מחבלים בכל האזור. זה נשמע להן מוזר. ארבל שמה את השיר "חוץ מכדורגל" של חנן בן ארי, כנראה השיר האחרון שקרין וספיר שמעו בחייהן. הן הגיעו לעלומים. לכניסה. ירדו מהרכב וראו לפתע שלושה מחבלים רצים לכיוון שלהן. ארבל מספרת שבהתחלה לא הבינה שאלה מחבלים. הם צעקו להן “וואקף, וואקף (עצרו, עצרו)”, וארבל זכרה שבצבא ככה אמרו להם לקרוא לחשודים. ברגע שהמחבלים התחילו לירות, החבורה התפצלה והחלה לברוח. שם דרכיהן נפרדו. שם ראתה את חברותיה בפעם האחרונה. ארבל עצמה גם נפגעה מכדור שירה המחבל, אבל חבר קשר לה את הרגל והציל את חייה.
ארבל מספרת לי שהייתה עם ספיר וקרין בדרום אמריקה. שלושה חודשים בערך לפני הנובה הן חזרו מטיול חלומי של חצי שנה, שבו כל החבורה הפכה למעין משפחה. ארבל נושאת עימה תחושה קשה, כי קרין לא תיכננה לבוא למסיבה, רק שבוע לפני המועד החליטה לבוא וכתבה לה שזה בשבילה. "היא הייתה חברה בכל רמ"ח איבריה, הייתה מוכנה להקריב ולתת את העולם בשביל הסובבים אותה", מספרת ארבל. "אחרי ארוחת החג חיכיתי להן מתחת לבית של קרין, לדעתי במשך עשר דקות. כמעט ויתרתי ונסעתי, ואז הן היו ניצלות.
"כל הנסיעה למסיבה הייתה חוויה בפני עצמה, עם שירים וחיוכים מרוחים, שזה אחד הדברים הכי זכורים לי. ברגע שהגענו למסיבה ספיר מיד זרקה את הנעליים, הרגישה את האדמה ורקדה. שתיהן נורא נבהלו כשעלינו לרכב מהשטח של המסיבה. נסענו לכיוון הבית, ואחרי עלומים הרבש"ץ עצר אותנו ואמר שיש חשש לחדירת מחבלים ואי-אפשר לנסוע משם. קרין הספיקה לדבר עם אבא שלה. לא תיארנו לעצמנו איך זה ייגמר. ברגע שהתחלנו לרוץ וספיר שמעה את המחבל יורה בקרין היא השתתקה ולא הצליחה לרוץ יותר. היא הייתה חברה אוהבת, זה שבר לה את הלב.
"זו הייתה זכות להכיר בנות כאלו, מקווה שהן קרובות למלאכים טובים ושומרות על המשפחות שלהן. לא אשכח אותן לעולם".
כניסה לקיבוץ. בוקר. מחבל חיית אדם רץ אחרי ספיר וקרין. רגע קודם הן שתי בחורות מלאות חלומות, שמחות, אוהבות את החיים. כעת הן על הקרקע. מוּצאות להורג.
ובשונה מכל כך הרבה נרצחים שיצאו למסיבת הנובה, אלה רגעי אימה שתועדו. רגעים שחייבים לזכור ולא לשכוח. כדי שנדע מה היה לנו. כדי שנבין מה יהיה אם לא נחסל את הרוע הזה מעל פני האדמה.
יהי זכרכן ברוך, קרין וספיר.
סליחה שלא העזתי לבדוק מי אתן כל כך הרבה זמן. שלא ידעתי מה שמותיכן עד היום. חשבתי שאם לא אדע אולי אשכח את הסרטון. אדחיק את הזוועה. טעיתי. אלה דברים שאי-אפשר ואסור לשכוח.
זכור את אשר עשה לך עמלק. זכור ואל תשכח.
פורסם לראשונה: 00:00, 13.06.25
