שעת סיפור בעזה. יושב עלם צעיר, שיער לו זהב, ומקריא מתוך "זאב ערבות" של הרמן הסה. הוא לא בחוג לספרות וגם לא סתם מנסה להרשים בחורה. הוא עם חבריו לנשק בעיר שהפכה לשדה קרב. הם מנמנמים, והוא קורא בקול רם. לפעמים פילוסופיה, לפעמים פרוזה. מה שבא ליד. איש צעיר שחלם לטייל עם החברה בחו"ל, ללמוד, לחיות. נער חי כל כך שנדרש להיות לוחם. תום רוטשטין ז"ל נהרג ביום שישי בקריסת מבנה בחאן-יונס יחד עם עוד שלושה חיילים. אמו תיארה איך הילד, שהגיע כמעט לשני מטר גובה, היה ואיננו. גם גופה לא נותרה מעוצמת הפיצוץ. היה ואבד. צעקתה מהדהדת מסוף העולם ועד סופו.
שמונה חיילים נפלו בתוך חמישה ימים. ממושבים בשרון, מקיבוץ בצפון, ממעלה אדומים, מפתח-תקווה, מיבנה. שמונה צעירים שנלחמים כבר יותר משנה וחצי בלי לשאול שאלות, כי צריך. ואנחנו? אנחנו חיים את חיינו בהדחקה. בהכחשה. לא נוכל להכיל את עוצמת האובדן והכאב, וכמו בטראומה פעילה - חברה שלמה נמצאת בדיסוציאציה קולקטיבית; דיסוציאציה היא מנגנון הגנה המופיע בעקבות טראומה או מצבי דחק, בהם תחושות של חוסר אונים הופכות לניתוק על מנת להגן על הנפש. שום דבר לא נעלם, הכל נספג - בגוף, בתודעה, אבל ההדחקה היא זו שמאפשרת לחיים לחיות. כמו כל מנגנון הגנה, יש רגע שבו הפיצ'ר הופך לבאג. והמחיר הוא אדיר.
מדינת ישראל היא אחת הדמוקרטיות היחידות שיש לה צבא עם. חובת גיוס שעולה בדם (בשונה מחובת הגיוס בשווייץ השקטה). אל הנכס הזה צריך להתייחס ביראת כבוד. בחרדת קודש. בישראל יש קבוצה לא מספיק גדולה, של הרוב המשרת, שחוטף פעם אחר פעם בבטן הרכה. כמעט כל חלל ששמו הותר לפרסום הוא במעגל ראשון, או שני או שלישי להיכרות. אין בית בו לא מכירים מת. משפחות שכולות, חברים שכולים, מורות שכולות, שכנים שכולים. פגיעה אנושה בשכבה הדקה מאוד של אנשים צעירים וטובים שיש פה, שהם העתיד. הם המוחות והלבבות שאמורים להגשים את המקום הזה. לאובדנים האלו יש מחיר, והוא ישולם לאורך דורות. תוכלו לשאול את בוגרי מלחמת יום הכיפורים. את דור ההורים שלנו.
שמונה חיילים נפלו בתוך חמישה ימים. ממושבים בשרון, מקיבוץ בצפון, ממעלה אדומים, מפתח-תקווה, מיבנה. שמונה צעירים שנלחמים כבר יותר משנה וחצי בלי לשאול שאלות, כי צריך. ואנחנו? אנחנו חיים את חיינו בהדחקה
ולכן, אחרי פרק זמן כל כך ארוך, במערכה כל כך קשה, המינימום הנדרש הוא בניית אמון מחדש. אי-אפשר להחזיק מערכה ארוכה מאי פעם במציאות שבה החברה מפוררת ומפולגת, הפוליטיקאים מתנהלים בהפקרות ובבוז כלפי חלקים גדולים מהאוכלוסייה המשרתת ושאלות בסיסיות לא זוכות למענה. שוב ג'באליה, שוב רפיח, שוב חאן-יונס, בסיזיפיות שעולה במחיר דמים. הציבור לא מומחה לביטחון, לא אלוף האסטרטגיה ולא אמור להבין באופק מדיני. הוא פשוט אמור לסמוך על מי שזו עבודתם.
חן ארצי סרורצילום: הילה שילוניאבל איך נוכל להאמין כשאין שום מידה של סולידריות, קשב או מכנה משותף? כשהדרג המדיני והביטחוני מתקוטטים ומתדרכים זה כנגד זה כדבר שבשגרה, כששרי ממשלה משוויצים בטיסותיהם המרובות לחו"ל או במשאית אשפה חדשה במצפה רמון? אי-אפשר ביד אחת להוביל מהלכים שנויים במחלוקת שכמעט הובילו למלחמת אחים, וביד השנייה לדרוש מאותם אחים להתייצב כתף אל כתף. צריך להסכים להיישיר מבט אל אימת המלחמה ומחיריה - לטובת הניצחון, לכבודם של הנופלים, למען העתיד.
