לו בנימין נתניהו רצה באמת, לו בנימין נתניהו היה משקיע אי-פעם קמצוץ אנרגיה בניסיון לפתור בעיות יסוד מהעומק, ממשלתו לא תהיה חייבת ליפול על סוגיית ההשתמטות.
בימים האחרונים עושה הקואליציה כל מאמץ לפורר את התדמית של אלה מתוכה המתנגדים להשתמטות הממוסדת של חרדים משירות בצה"ל ומנשיאה בנטל באמצע מלחמה. יולי אדלשטיין, דן אילוז, משה סעדה, הם קולות חלושים בתוך אפלה קואליציונית גדולה. ממשלת הימין מלא-מלא, זאת שכשלה במניעת הטבח ולא שינתה כלום בתפיסה האסטרטגית של ישראל, מרגישה בנוח לשלוח אותנו, את בנינו, את אחינו ואת ילדינו, למאות ימי מילואים מדי שנה, לסכן את חיינו ולצלק את נפשותינו, בעוד היא עצמה פוטרת עשרות אלפי צעירים בריאים משירות בצבא.
מהחרדים כבר אין ציפייה. הם, הרבנים שלהם, העסקנים והפוליטיקאים, התגלו במלחמה הזאת במלוא קטנותם. מי שמסוגל לראות את צרת אחיו ולהתעלם ממנה באדישות מוחלטת – וזו לא סתם צרה, זו צרה של כולנו, גם שלהם – ומי שמסוגל להישאר אדיש לכל זאת, אין בו לא תורה ולא דרך ארץ.
והממשלה, כמה לא מפתיע, לא נושאת על כפיים את אדלשטיין, את אילוז ואת סעדה, לא. היא לא אומרת 'זו הנקודה הערכית שאליה ראוי להגיע, ועכשיו בואו נראה איך משרטטים את קו הפעילות שיביא אותנו לשם', לא. במקום זאת, השלושה האלה סופגים קמפיין של השמצות וגידופים, מתוך הקואליציה. הם הפכו לשמאלנים, לשונאי היהדות ולאויבי החרדים.
זה לא דיון פוליטי ולא סוציולוגי-זהותי, זו שאלה של אחריות. של היכולת להרים ראש מתוך האגו המגזרי. כל דבר אחר שיגידו לכם החרדים, הביביסטים או אנשי המפלגה שמתיימרת לשאת את שמה של הציונות הדתית, הוא מסך עשן
אני מתיימר לדבר כאן לרגע קט בשמו של פלח נכבד בציונות הדתית שהשלושה הללו נמנים עליו. אנחנו, הקבוצה המשרתת, המשלמת, המאמינה בקדוש ברוך הוא בכל ליבה, ורואה במדינת ישראל "ראשית צמיחת גאולתנו", הנאבקת על קיומה הפיזי במילואים, ובו בזמן משלמת על כך מחירים כבדים בעורף.
אני מדבר כאן על תפיסת העולם הערכית שלנו מול מה שהקואליציה הנוכחית מספקת בפועל: למרות שנאמני נתניהו מנסים לצייר זאת כך, אנחנו לא שמאלנים, והצורך האקוטי בגיוס חרדים שהשלושה הללו מתעקשים עליו הוא לא עניין של ימין או שמאל – כי אומנם בדיבורים זו קואליציית אבו-עלי רצינית ביותר, אבל התוצאות שהביאה על המגרש מוכיחות אחת משתי אפשרויות: או שחבריה נטולי יכולת ביצועית, או שאנחנו פשוט יותר ימנים מכם.
זאת גם לא שנאת היהדות – כי אנחנו אוהבים אותה לא פחות מכם ומיישמים את ערכיה בצורה שלמה יותר. אצלנו לא שולחים אחרים להיהרג בשבילנו ולא מתעלמים ממלחמת מצווה.
אפס שנאה, 100 אחוז נחישות
זאת לא איבה אישית לחרדים כי אנחנו, כנאמנים לדרכו של הראי"ה קוק, אוהבים כל יהודי ומכירים בערכו, ועדיין חושבים שהוא יכול להיות טועה ותועה באופן מוחלט. ויהודי אהוב וטועה, גם צריך לשלם מחירים על התנהלות מופקרת וחסרת מצפון. כמו שאני מקפיד לחפור לאחרונה: אפס שנאה, 100 אחוז נחישות. נשבע שאני אישית לא שונא אף חרדי (אבל כן כועס ומתוסכל מההתנהלות שלהם).
לא, זאת לא שמאלנות, לא שנאה ולא איבה: הדיון אינו דיון פוליטי ולא סוציולוגי-זהותי, השאלה היא שאלה של אחריות. של הבנה מהם הצרכים של עם ישראל כרגע ושל היכולת להרים ראש מתוך האגו המגזרי להצטרפות לכאב ולצורך הקריטי של עם ישראל. כל דבר אחר שיגידו לכם החרדים, הביביסטים או אנשי המפלגה שמתיימרת לשאת את שמה של הציונות הדתית – הוא מסך עשן.
השבוע יצאו כמה רבנים חרדים בעוד מכתב מביש שבו הבהירו שגם מי שלא לומד בישיבה לא יתגייס.
וזה הזמן להזכיר, עד לרגע זה, לא נשמעה אמירה אחת עקרונית מצידו של נתניהו בנושא ההשתמטות הממוסדת. הוא אפילו לא ניסה לפנות אל הרבנים ואל הציבור החרדי בעניינם של עשרות האלפים שכלל אינם לומדים תורה. הוא כלל לא מנסה להתחיל להניע תהליך דרך קבוצת האוכלוסייה הזאת.
עמיחי אתאליצילום: מתן צורי למה בעצם שברגע כל כך קריטי נתניהו לא ירים לשנייה את הראש מהביצה הפוליטית וישמיע לכולנו מסר ערכי שמחדד ומבהיר? שיגיד: אנחנו במלחמה שמחיריה כבדים מנשוא, צה"ל איבד סד"כ של אוגדה שלמה בפצועים והרוגים, זה יהיה לא מוסרי ולא יהודי להמשיך לדרוש מהקבוצה המשרתת לשאת לבדה בעול בעוד לפחות מחצית מהחרדים כלל לא לומדים בישיבה, ולכן אנחנו צריכים אתכם. נארגן לכם את כל המסגרות המתאימות אבל לא נוכל להמשיך במצב הקיים.
אבל לא, הוא פשוט לא מסוגל. במקום לעשות את מה שצריך ולהניע תהליך אמיתי, בנימין נתניהו מעדיף לשלוח את אנשיו להשתלח באדלשטיין, באילוז ובסעדה, לצעוק עליהם שהם שמאלנים, שונאים ואויבים.
