תופעת השתתקות האופוזיציה והתקשורת הביקורתית בימים הראשונים למלחמה היא לא המצאה ישראלית והיא גם לא נולדה בלילה שבין חמישי לשישי.
1 צפייה בגלריה
תקיפה במחסני הנפט של שהראן, איראן
תקיפה במחסני הנפט של שהראן, איראן
תקיפה במחסני הנפט של איראן
(צילום: Stringer/Getty Images)
אבל המלחמה שהחלה בתקיפה היסטורית באיראן היא אירוע חריג גם בקנה המידה הזה: ממשלה שאחראית למחדל 7 באוקטובר ומסרבת לקחת עליו אחריות כלשהי (מהקמת ועדת חקירה ממלכתית ועד התפטרות), שמרסקת את המגזר המשרת (בעבודה הנמרצת על "חוק הגיוס") ואת הסולידריות הבסיסית (ביחס לנושא החטופים) ושכבר חודשים ארוכים לא זוכה לרוב בשום סקר שנערך מחוץ לבועת התקשורת הפרו-שלטונית, פוצחת במלחמה מול מעצמה עתיקה של 90 מיליון בני ובנות אדם, מציבה יעדים שהיכולת להשיגם הינה שנויה במחלוקת במקרה הטוב ונאחזת במילים כמו "תרחיש הייחוס", כדי שאולי אפשר יהיה להגיד בסוף למשפחות ההרוסות והציבור המבוהל שהיה שווה.
האם אכן לא הייתה ברירה, אלא שישראל כבר מסובכת בחזית שהיא לא מכריעה כבר תכף שנתיים? מהי המטרה (השמדת הגרעין כולו / החלפת המשטר / הסגת הפרויקט / תלוי ביום)? והאם יש אמצעים להשיגה אם בנות ברית לא מצטרפות להתקפה?
ולמרות כל זה – ועוד לא דובר על ראש ממשלה שנמצא באמצע עדותו במשפט פלילי ואמר בעבר ש"ראש ממשלה ששקוע עד צוואר בחקירות, אין לו מנדט מוסרי וציבורי לקבוע דברים כל כך גורליים למדינת ישראל" – יש יותר סיכוי לנחש את המספר הזוכה בלוטו מאשר למצוא במיינסטרים הפוליטי והתקשורתי קולות, שידרשו הסברים מנומקים לשאלות הבוערות והמתבקשות: האם אכן לא הייתה ברירה, אלא שישראל כבר מסובכת בחזית שהיא לא מכריעה (לפי הודאת הדרג המדיני והצבאי) כבר תכף שנתיים? מהי המטרה (השמדת הגרעין כולו / החלפת המשטר / הסגת הפרויקט / תלוי ביום)? והאם יש אמצעים להשיגה אם בנות ברית לא מצטרפות להתקפה? כמה זמן מדינה (כלכלה, חינוך, מערכת בריאות, חברה, שפיות) שכבר חמש שנים נגררת בין מצבי חירום גלובליים (קורונה) ומקומיים (מבצעים בעזה, מלחמת 7 באוקטובר וכעת מלחמה עם איראן) יכולה לסחוב מלחמה כזאת? האם כחלק מתכנון המלחמה נבחנו לא רק המפות המודיעיניות ויכולות הרחפנים אלא גם התוכניות של המשרדים השונים למצב שיכול להימשך שבועות ואולי גם חודשים?
עינב שיףעינב שיף
בניגוד למה שעולה מכל מיני ציוצים וקונספירציות של דמויות "מחאה" עם קשר רופף לעובדות וללא הטיפול הנפשי המתאים, השאלות הללו ענייניות, נטולות מיליגרם של תבוסתנות והן בוודאי לא מזלזלות באיום הגרעין האיראני וגם לא ביכולות הפנומנליות שמפגינה ישראל. מה לעשות שזאת עדיין אותה ממשלה שנכשלה עד כה בכל הבטחה מהותית שלה, מהטיפול ב"משילות" דרך יוקר המחיה ועד "כפסע מניצחון", עם קבינט שמאויש בחלקו הניכר על-ידי טרולים ו/או פירומנים. במקרה הזה, החשדנות נדרשת לא בתום 72 שעות מתחילת המבצע, מוצלח ואף חשוב ככל שהיה, אלא אחרי 72 שניות.
במקום זה מקבלים אופוזיציה שממילא הציפיות ממנה היו בגובה הדשא ושידורים שנעים ברובם המוחלט, שעות על גבי שעות, בין אופוריה זחוחה, דברור מערכת הביטחון והפרדה אדוקה בין הצער והכאב שנגרמו לתושבים ותושבות שנפגעו לבין הקושיות המהותיות שעולות מהתמונות החמורות שמגיעות ממרכז הארץ. אפילו ההיסטוריה הקרובה, שמלמדת שישראל יודעת להיכנס למלחמות אך נוטה לשכוח איך לצאת מהן (ועוד מול אויבים הרבה יותר קטנים), לא מדגדגת את מיצי הספקנות הבריאה. היא, כרגיל, תגיע רק בשלב הצרבת, וגם זה לא יפריע לה לצעוק "אמרתי לכם".