הייתי בן 13 כשהסכם אוסלו פרץ לחיינו. בבית הוריי, במחנה הפוליטי שבו גדלתי, בשכונת ילדותי – הרובע היהודי שבעיר העתיקה בירושלים, בישיבה התיכונית שבה למדתי כנער, בכל המקומות האלה הייתה תפיסה דומה כלפי ההסכם: כולם הבינו שאנחנו יושבים באוטובוס שנהגיו התמימים דוהרים אל הקיר.
משום מה בימים האחרונים מהדהדות לי בראש כמה מהקלישאות שאוחזי ההגה של אותה תקופה נהגו לחזור עליהן שוב ושוב, בעיניים בורקות ובראשן "מזרח תיכון חדש" של שמעון פרס וגם "תנו לי שלום ואוותר על הגרעין". אני זוכר את יצחק רבין מתמוגג בטלוויזיה משירים שידעו עדנה באותה תקופה: "אני מבטיח לך ילדה שלי קטנה שזאת תהיה המלחמה האחרונה", וכמובן "חורף 73'", עם המילים: "הבטחתם יונה, עלה של זית, הבטחתם שלום בבית, הבטחתם אביב ופריחות, הבטחתם לקיים הבטחות" – כקריאה של דור שתובע את השלום מהוריו.
הכול טוב ויפה, האמינו לי ידידיי, אני מכיר את מחיר השכול והמלחמה בכל כך הרבה תחנות בחיי. הייתי מת ליונה ועלה של זית, מת למלחמה האחרונה, מת למזרח תיכון חדש. הלוואי שאת השלום המיוחל היינו יכולים לדרוש מההורים שלנו, אבל יש כאן לקות בסיסית בהבנה אזורית. הבעיה המהותית של רבין, פרס ושל יותר מדי מנותקים אחרים מהמציאות המזרח תיכונית היא שהם חיו תודעה וחלומות של נורווגיה בתוך גאוגרפיה של הלבנט.
במרחב שלנו יש סיכוי למזרח תיכון חדש, אבל הוא יקרה רק כשחיל האוויר יסיים לגהץ, שוב ושוב, הלוך ושוב, את כל מטרות הצבא האיראני ומשמרות המהפכה.
דווקא בימים אלה, שמבחינה מעשית הם ההפך המוחלט מימי אוסלו האופטימיים, דווקא עכשיו אפשר לחוש בקצה אפנו את תחילתו של מה שעשוי להפוך לריח של מזרח תיכון חדש אמיתי, של המלחמה האחרונה באמת.
לדבר הזה קוראים ניצחון. לדבר הזה קוראים הכרעה.
אנחנו נמצאים בעיצומם של ימים היסטוריים בסדר גודל תנ"כי. לי אישית קשה שלא לראות את המציאות ככזו שמלווה ביד ההשגחה העליונה
אנחנו נמצאים בעיצומם של ימים היסטוריים בסדר גודל תנ"כי. לי אישית קשה שלא לראות את המציאות ככזו שמלווה ביד ההשגחה העליונה. מה שהחל כפלישה מפתיעה של השחקן הכי חלש בטבעת האש אל תוך שטחנו. מה שהחל בטראומה לאומית של טבח המוני, אונס וחטיפה של נשים, קשישים ופעוטות, קיבל ב-20 החודשים האחרונים תפנית שגם גדול ההוזים לא יכול היה לדמיין אותה. אפילו רמות ניתוק מהמציאות כמו של יוסי ביילין בשנות ה-90, בעת שהִנדס את חיינו לתוך הסכם אוסלו, לא היו יכולות להביא אותנו לדמיין את מה שעובר עלינו כעת.
בזו אחר זו התמוטטו כל אבני החומה. חמאס בעזה בקושי עומד על רגליו, חיזבאללה שנבנה כולו כפרוקסי שיגן על איראן במקרה שבו ננסה לגעת בה, עומד בפינה כמו חתול מבויש ולא מצייץ בעוד אנחנו מרסקים את תשתיותיה הצבאיות. משטר אסד קרס ואיתו השמדנו את יכולות הצבא הסורי, ועכשיו איראן. זו שרקמה סביבנו את הטבעת במשך עשרות שנים ומאות מיליארדי דולרים, תשתית עצומה שמטרתה להשמיד את העם היהודי ואת מפעל חייו בדור הנוכחי. עכשיו גם איראן היא מגרש משחקים פתוח בפני טייסי חיל האוויר הגיבורים שלנו.
מאחורי כל זה עומד שינוי אחד יסודי בתפיסת העולם הישראלית: הפסקנו להיות פסיביים. ישנן כמה הבנות יסוד בתפיסה הצבאית שאותן שכחנו בעשרות השנים האחרונות: 7 באוקטובר הזכיר לנו כמה מהן, בראש ובראשונה "קו המגע לעולם ייפרץ" וגם שהמכשול לא מגן על עצמו
מאחורי כל זה עומד שינוי אחד יסודי בתפיסת העולם הישראלית: הפסקנו להיות פסיביים. ישנן כמה הבנות יסוד בתפיסה הצבאית שאותן שכחנו בעשרות השנים האחרונות: 7 באוקטובר הזכיר לנו כמה מהן, בראש ובראשונה "קו המגע לעולם ייפרץ" וגם שהמכשול לא מגן על עצמו. לפני כן התאהבנו בגדרות ובטמינת הראש בחול. המערכה הנוכחית, שמחיריה היו רבים מאוד לאורך הדרך, מזכירה לנו שההגנה הכי טובה היא התקפה. יוזמה, נחישות ועוצמה הן הכלים הכי טובים להביס אויב, בוודאי כשמדובר באויב מוסלמי-דתי, שמבין את שפת המזרח התיכון, שפת הכבוד, הכוח והעוצמה.
צריך להיכנס לפרופורציות, אנחנו חווים הישגים נפלאים אבל המערכה עוד ארוכה, עוד יהיו אתגרים לא פשוטים, ועדיין 53 מאחינו נמצאים בשבי חמאס.
ממש בקרוב יגיע הזמן של בנימין נתניהו לפנות למי שנותר מראשי חמאס בעזה ולומר להם: ראו, גילחנו את הציר כולו. סוריה איננה, חיזבאללה איננו, יחיא וגם מוחמד סינוואר אינם. יש לכם שבוע ימים לפנות את השטח ולהשיב את חטופינו. אחרת נגמר האירוע שלכם. זה הזמן של נתניהו לנצל את היותנו על הגלגל, לנצח באמת, עד הסוף, בכל החזיתות, ניצחון מוחלט.
פורסם לראשונה: 00:00, 18.06.25
