אם היו כותבים פרוטוקול מסודר לכללי התנהגות במלחמה שנולדה תוך כדי מלחמה אחרת, אז הסעיף הראשון שצריך להיכנס לשם חייב לעסוק בזכותו של האזרח לדעת מתי יסתיימו. כי מותר לחגוג מסביב למדורת השבט כמו שמזמן לא, וברור שכיף גדול לספוג קצת מזיו הקונצנזוס שנפל עלינו פתאום אחרי שנתיים של מריבות ושנאות, שלא לדבר על טחינה משותפת ומנחמת של קרטושקס בטעם ניצחון מתוק מול בית האח הגדול, אבל אסור לשכוח שמלחמה ללא תאריך תפוגה מסכנת את החיים ושגם קומזיץ לאומי צריך להסתיים מתישהו. זכות האזרח לנוע, להתפרנס או סתם לצאת מהבית היא לא בגדר המלצה חביבה לשוחרי החיים מבינינו – אם כי יש סביב שולחן הממשלה כמה שרים שלא רואים בכך בעיה. הם מנופפים בעמימות כאילו היו קציני מודיעין בכירים, ומשתמשים בערפל הקרב כמסך בינם לבין החובה להסביר לנו מה קורה או לפחות עד מתי נחיה תחת אזעקות.
שבוע לתוך המתקפה המרהיבה ועדיין אין לנו מושג מה הלו"ז בנוגע לסידור הנוכחי שבו כולם סומכים או על פרשנים לענייני איראן או על קצינים מפיקוד העורף, אנחנו אומנם מציינים רגעים נדירים של הרמוניה לאומית, אבל בו-זמנית מדחיקים את הדחף להתווכח על זהותם של אבות ההצלחה ועל מניעיהם הפוליטיים. מתנחמים בקורת רוח עממית פשוטה שכמהה לסגירת מעגל, אבל נבעתים מהמחשבה של עוד לילה מתחת לאדמה בחברת שכנים שיום קודם לא רצינו לפגוש במעלית. אנחנו מרחמים על עינב צנגאוקר אבל לא מפריעים בהערות על הפיל שתקוע מתחת לאדמה במנהרות עזה.
כי אנחנו ישראלים שאימנו אותם לחשוב "שקט, יורים". ככה קרה שלא שמענו את הודעת דובר צה"ל על "הפיכתה של עזה לזירה המשנית" שיצאה ביום השני למלחמה. בטח היינו עסוקים בריצה למקלט השכונתי עם בקבוקי מים, שמיכות ופנס – לא הסיטואציה המיטבית עבור מי שמתעניין בפרסומים רשמיים של גוף ביטחוני כזה או אחר. ומי שלא שמע איך יידע לשאול או לפחות לתהות על משמעותה של זירה ראשית ומשנית, על הפער בין התקציב של כל אחת מהן, על ההערכות השונות ביחס למספר האבדות בכל זירה, על הגיוס הנרחב שהוסט מעזה לשמירה על הגבולות, וכמובן על ה-53 ההם שאין לנקוב בשמם אבל עדיין ממתינים שנסיים להפקיר אותם.
אנחנו ישראלים. גם אחרי שאומרים לנו בפרצוף "אתם יכולים לחלום על ועדת חקירה ממלכתית" על טבח 7 באוקטובר, אנחנו מעדיפים להתמסר למחשבה שהפעם מדובר באירוע פנטסטי שאחריו אף אחד לא ידרוש לחקור וכולם רק ירצו ללמד אותו בבתי ספר צבאיים בעולם. מעדיפים לחשוב ששת הימים על פני יום כיפור, מחפשים קונספציה באיראן גם אחרי המיסקונספציה של עזה, מתפללים שהטיל לא ייפול על הבית של הדודה בתל אביב והולכים לישון בתקווה לחלומות מהז'אנר הנכון.
קצת ניצחונות וכבר שכחנו שמלחמה היא רק פילר זמני בין תקופות, לא הרגל קבוע שאפשר ללכת איתו הביתה ולקוות ששוב לא יורידו לנו את דירוג האשראי
אנחנו ישראלים, ברור שנתלהב ממי שנתן את הפקודה ולא ממי שביצע אותה, ואולי אפילו נחזור להצביע לנתניהו בבחירות הבאות. אנחנו מבינים לבד ששאלה כמו "יש מצב שטבח 7 באוקטובר היה נמנע אם היינו יוצאים למבצע באיראן לפני שנתיים?" מיותרת כרגע ממש כמו ההפגנות בשער בגין שהתאיידו עם ענני האבק שמעל להריסות בערי ישראל. מרגישים בעצמנו את שעון העצר שמתקתק מעל המלחמונת המוצלחת שנולדה לנו מתחת לאף, מתלהבים ושוב שוכחים לשאול מי הולך לגדל אותה.
אנחנו ישראלים, קל שנעדיף לצפות במסיבת עיתונאים נדירה עם ראש הממשלה, מאשר בדיווח על פערי המיגון בישראל. זה הזמן שלנו להתרכז בחדשות טובות, לא בהפרטה ממארת שהרגה את הביטחון של האדם החלש עוד הרבה לפני שהגיעו הטילים, גם לא בחוסר השוויון הקטלני שדן אזרחים ביישובים בעלי מעמד חברתי-כלכלי נמוך בפריפריה הגאוגרפית והחברתית של ישראל למוות ודאי יותר. לפי הנתונים שהוגשו אתמול ליו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה חבר הכנסת יעקב אשר מטעם קבוצה של ארגונים אזרחיים, עומד שיעור הנגישות לממ"ד במשקי הבית הנמנים על שלושת העשירונים התחתונים על כ-30% בלבד לעומת 60% בשלושת העשירונים העליונים.
מרב בטיטוצילום: דנה קופלאנחנו ישראלים, קצת ניצחונות וכבר שכחנו שמלחמה היא רק פילר זמני בין תקופות, לא הרגל קבוע שאפשר ללכת איתו הביתה ולקוות ששוב לא יורידו לנו את דירוג האשראי. אנחנו ישראלים – המלחמה הפכה בצדק את כולנו למעריצים שרופים של חיל האוויר, ואת הקבינט הביטחוני – ללהקת המעודדות של טייסנו הקפלניסטים, אנחנו מבסוטים מהכתישה היסודית בטהרן ומרגישים תיקון היסטורי, רכובים על כנפי הכסף ונהנים ממשב רוחה המרענן של הקרמה הציונית. אנחנו ישראלים אבל עדיין מפחדים לשאול מתי ייגמרו המלחמות.
פורסם לראשונה: 00:00, 19.06.25
