ר', חד-הורית, אמא לילדה, שהתעקשה שלא לנקוב בשמה המלא וגם לא להזכיר את מקום המגורים - גילתה שלא להפתעתה, כבר במטח הראשון של מלחמת איראן, שאין לה לאן לרוץ. בדירה שלה אין ממ"ד, אבל בבניין יש מקלט משותף. אלא שהמקלט, כמו בעשרות אלפי מקומות אחרים בארץ (שלא לומר מאות אלפים), הפך למחסן. המקום התמלא בערמות של ג'אנק שהשכנים דחפו לשם, שלא על דעת כל הדיירים בבניין, בטח ובטח שלא בהסכמתם.
"עד איראן ישבנו בחדר המדרגות, עכשיו כשירדתי עם הילדה למטה גיליתי שזה לא שהמקלט נהיה צפוף", היא אומרת, "פשוט אי-אפשר היה להיכנס". ר' ביקשה מהשכנים לפנות, השכנים סירבו, ומבלי להיכנס לפרטים, נאמר שבסופו של יום משאית של העירייה העמיסה כמות אדירה של מקררים ישנים, תנורי בישול, אופניים מחלידים, שמיכות, בגדים, כיסאות עץ שהרקיבו וארגזים שאיש כבר לא זוכר מה יש בהם.
מתברר שבדיוק כמו שיש פער בנגישות לרפואה ברמה המיטבית, לחינוך ראוי, לביטחון - גם המיגון הוא עניין סוציו-אקונומי
מי שפינתה את כל הציוד הזה הייתה קבוצה של כמה עשרות צעירים, מתנדבים של עמותת "עושים שכונה", שכשמה כן היא - עושה שכונה טובה יותר. עשרות מתנדבים מתוך אלפים רבים שמזיעים כבר קרוב לשנתיים, שהצליחו לפנות, לנקות ולהחזיר לשימוש מעל ששת אלפים מקלטים כאלה, החל מ-7 באוקטובר. זה לא קרה ברמת השרון, זה לא קרה בסביון, לא באחוזה בחיפה או בקיסריה. זה קרה וקורה בלוד, ברמלה, בפתח תקווה, בתל אביב, בירושלים, בשדרות, בקריית שמונה. בשכונות הנמצאות בתחתית הסולם הסוציו-אקונומי בישראל. אזרחים כאלו, שלא יכולים להרשות לעצמם להזמין חברת ניקיון שתצחצח, תצבע ותנקה את המקלט בבניין, כמו שסיפרה לי שעשתה בתחילת המלחמה ש' מצפון תל אביב.
אריאלה רינגל הופמןללא קרדיטנתוני הלמ"ס שפורסמו לאחרונה מלמדים שבכ-56 אחוז מהדירות בארץ, ובמספרים, קרוב ל-2.6 מיליון דירות, אין ממ"ד או ממ"ק. שלמעלה מחמישה מיליון אזרחים במדינת ישראל רצים, עם האזעקות, למקלטים משותפים בבניין או מקלטים ציבוריים רחוקים מבתיהם. בעיקר אלו שגרים בבניינים שהוקמו לפני שנות ה-90, קודם שהחוק חייב בניית מיגון דירתי או קומתי בכל בניין חדש. בניינים שבחלקם יש מקלטים קטנים ומוזנחים, שאינם מספקים את ההגנה הראויה, וחלקם ללא מיגון כלל, כמו בלא מעט מהיישובים הערביים. אנשים שרצים למקלט ציבורי ומקווים שלא הקימו שם כולל, או ישיבה או בית כנסת מאולתר כמו בבני ברק, שיזם חרוץ לא השתלט על המקום ופתח חוג לג'ודו. וכך, מתברר שבדיוק כמו שיש פער בנגישות לרפואה ברמה המיטבית, לחינוך ראוי, לביטחון, גם המיגון הוא עניין סוציו-אקונומי. אז נכון, יש לא מעט מקרים שבהם האחריות לכך מוטלת גם על האזרחים, בהינתן שמקלטים בבתים פרטיים ובבנייני דירות הם באחריות הדיירים ולא מעניינה של המדינה. ונכון, יש עיריות שעושות את המקסימום כדי לסייע. רק שבפועל, לציפייה דווקא מאותן אוכלוסיות מתקשות להבטיח את המיגון הראוי להן ולבני משפחותיהן, אין על מה להתבסס. התוצאה, אם לסכם, היא שגם היום, בדיוק כמו ב-7 באוקטובר, לתוך הריק המוסדי, ברגע האמת, מי שנותן את המענה המיידי, מי שמתגייס ונרתם לסייע לאוכלוסייה קשת יום בבתים שבהם רוב הדיירים הם אנשים מבוגרים, זו שוב החברה האזרחית. שוב, המתנדבים שמגיעים בדיוק למקום שבו צריכים אותם, שבמהירות וביעילות משמישים את אותם מקלטים. שמנסים, כמיטב יכולתם, לגשר על הפער המובנה בין המעמדות השונים בישראל 2025 גם במיגון.
פורסם לראשונה: 00:00, 19.06.25
