שואה ותקומה. צירוף מילים ייחודי המהווה תמצית הסיפור של העם היהודי. בסדר המועדים שנקבע עם קום המדינה, סדר המועדים שיקף את ההיסטוריה שלנו, יום השואה קדם לימי התקומה. 80 שנה אחרי תום מלחמת העולם השנייה, שינינו את הסדר, התקומה קדמה לשואה.
הגיעה העת לתנועת עלייה שנייה, עלייה ברוח. אנחנו צריכים להתעלות על עצמנו, על תאוות הפלגנות שמאפיינת את השנים האחרונות. את ההזדמנות של 7 באוקטובר להתאחד החמצנו. מלחמת "עם כלביא" מאפשרת לנו סוג של מועד ב'.
בימים של מלחמה יהיו מחדלים, תהיינה טעויות, יכולות להיות גם תוצאות קשות. אנחנו ננשוך שפתיים, נאמין שלא על עצמנו אנו נלחמים אלא על העתיד של ילדינו ונכדינו. אנחנו ברגע תנ"כי, רגע היסטורי: החלטנו להבטיח את חיי הדורות הבאים.
חורבן הבית הראשון בא עלינו לאחר שנחלקנו לממלכות יהודה וישראל, התפלגנו, התפצלנו. נבוכדנצר הגלה אותנו מארצנו, בארץ נותרה רק דלת העַם. בחלוף שנים, לפני כ-2,600 שנים, כורש המלך הפרסי, התיר ליהודים לשוב לארצם. גם הבית השני חרב. לאחר החורבן, שוב גלינו מארצנו. סיבת המוות הלאומית הייתה חדה ובהירה: שנאת חינם. זה לקח כמעט 2,000 שנה, גלות של רדיפות ואובדן לצד תרומה מרשימה של יהודים לתרבות ולמדע. שיאה הנורא של הגלות בא עלינו בימי השואה. אחריה – שוב – חזרנו לארץ. בשנת 1979, לפני 46 שנה, תפס האייתוללה ח'ומייני את השלטון בפרס. שליט הממלכה שאפשרה לנו לשוב בפעם השנייה, ביקש להשמיד אותנו בפעם השלישית. לא הייתה לנו ברירה, "עם שידע לעמוד בגלות, צריך לדעת גם להתקומם בארץ. כלביא – לא כשועל" (ז'בוטינסקי).
בשנת 1946, הכריז דוד בן-גוריון: "המאבק להקמת המדינה מחייב שעם ישראל כולו יתעורר ויקום כְּלָבִיא. לא רק לוחם – אלא גם בונה". הפעם – קמנו. את כל המבנים שנהרסו, בדרום, בצפון ובמרכז, נבנה מחדש. אם חפצי חיים אנו, הפעם אנו חייבים לבנות גם את הרוח, את היחד, את הערבות והשותפות. גם אותם צריך להקים מחדש.
המסייר בספארי עלול להתרשם שהאריה אפתי, עצלן. אבל כשהוא נעמד על הרגליים ושואג, זה מפחיד. הכול רואים את עוצמתו
המסייר בספארי עלול להתרשם שהאריה אפתי, עצלן. אבל כשהוא נעמד על הרגליים ושואג, זה מפחיד. הכול רואים את עוצמתו. "שהלביא כששוכב אינו ניכר מאומה, וכשיקום רואים מי הוא. כן העם הזה, הלא היו כעבדים, אפילו על אנשי ביתם לא שלטו. ופתאום 'כלביא יקום וכארי יתנשא'" (פירוש המשך חכמה). עם כלביא – הוא עם שנופל וקם. לא פעם נפלנו, אויבנו שמחו, "אַל תִּשְׂמְחִי אֹיַבְתִּי לִי – כִּי נָפַלְתִּי קָמְתִּי" (מיכה ז), "הדרך ארוכה ומפותלת / אני נופל וקם, נופל וקם נופל וקם / אף פעם לא אפסיק ללכת / אני נופל וקם, נופל וקם / עובר גשר ועוד גשר / אני נופל וקם, נופל וקם נופל וקם / כמה ארוכה היא הדרך / אני עומד איתן עם ראש מורם" (שב"ק ס).
רגע של הוקרה. מנהיגי ישראל מתעלים לגודל השעה, תומכים אלה באלה. השצף והקצף אופסנו עמוק במגירה. הלוואי שיישארו שם.
הרשתות החברתיות בפוליטיקה של המאה ה-21, הפכו אותנו לציניקנים. יש רגעים גדולים שבהם כדאי לנשום את גודל השעה, להבין את עוצמת האירועים, להאמין שהפעם, כשיש לנו מדינה, בשלב זה, התקומה נִיצחה את איום השואה.
שי פירון הוא נשיא תנועת "פנימה'', ולשעבר שר החינוך
