ג' הופקדה על-ידי הוריה לשמור על ארבעת אחיה הקטנים כשהם בחופשה באיטליה. היא לא ציפתה שלקראת סוף חופשת ההורים תחל מלחמת "עם כלביא", והיא תישאר לבדה עם אחריות כה גדולה בגיל כה צעיר, כשאימת הטילים מרחפת על החמישה והוריה לא יכולים לשוב ארצה.
ג' היא אחת מבין יותר מ-1,200 פניות שנעשו למוקד הסיוע הרגשי של משרד החינוך על-ידי הורים, מורים ותלמידים. באופן לא מפתיע, מרביתן עוסקות בחשש מהמצב הביטחוני, התמודדות עם חרדות והצורך לתווך את המצב ולחזק את הילדים.
"ההרס של הבתים מעורר פחד גדול שהבית הולך להיחרב", תיארה עינב לוק, מנהלת אגף בכיר בשירות הפסיכולוגי-ייעוצי במשרד החינוך. "ילדים מכניסים לממ"ד חפצים שיקרים להם כמו אוספים, תמונות ונעליים, ומבקשים מההורים שיכניסו כסף. הילדים בחרדה קיומית מחשש שהבית ייהרס ולא יישאר להם כלום. ישנם ילדים שחוששים לצאת מהמרחב המוגן להתקלח, ללכת לשירותים ולאכול, ודואגים לסבא וסבתא שמסרבים ללכת למרחב מוגן".
"התרגלתי למציאות הזו"
מיכל אנגלרט, מנהלת אגף פסיכולוגיה בשירות הפסיכולוגי-ייעוצי, ציינה כי ישנם ילדים שטראומה נוכחית מציפה אצלם טראומה קודמת, למשל אצל ילדים שחוו פינוי ושבו לבתיהם. אוכלוסיות נוספות שמחייבות לטענתה תשומת לב מיוחדת הם ילדי מילואימניקים וילדים ממעגלים שונים של משפחות חטופים - גם אלה שכבר חזרו.
את הטראומה החוזרת והנשנית של עקירה מהמציאות הבטוחה אל הלא-נודע, מכירים מקרוב ילדי משפחת בן-עמי מקיבוץ הגושרים שבגליל העליון, שחזרו רק עכשיו הביתה מאז 7 באוקטובר 2023. יפתח, בן הזקונים, שהיה אמור לסיים השבוע את שנת הלימודים הראשונה שלו בבית הספר, נאלץ להיפרד מהמורה ומהחברים דרך הזום. "אני בכלל לא הופתעתי ששוב פעם אין לנו לימודים בבית הספר. התרגלתי כבר למציאות הזאת. אני אוהב יותר להיות בבית", אמר יפתח. אימו רוית, שעובדת במועצה האזורית הגליל העליון כעובדת סוציאלית, שיתפה בכאב: "הוא למד כבר לא לסמוך על עולם המבוגרים, שמאכזבים אותו שוב ושוב, וכמי שלא מכיר יציבות בחייו הצעירים".
לדברי אנגלרט, מחקרים מצביעים על כך ש-80 אחוז מהילדים במצבי חירום מחלימים ממצב של טראומה, כמו מלחמה, באופן טבעי או באמצעות מעגלי תמיכה, כמו משפחה - לעומת 20 אחוז שזקוקים למענה טיפולי. "קיימת חשיבות באופן תיווך המצב לילדים, ולכן מתקיימות הרצאות להורים בזום למתן כלים להתמודדות - משמעות התגובה של ההורה, מה הוא אומר ואיך הוא יכול לסייע לילדים", הסבירה אנגלרט.
אורי, שכמו יפתח סיים זה עתה את כיתה א', חווה מצוקה מאוד גדולה מאז החלה הלחימה עם איראן. הוא מתגורר באחד היישובים הסמוכים לחוף הכרמל וממעט לצאת מהבית, אפילו לטיול עם הכלבה, ומוכן לפגוש חברים רק אצלו בבית. "אורי נהיה ממש צרכן חדשות", סיפרה אימו, נורית. "הוא בודק זמנים של מתי מותר לצאת מהממ״ד, מדבר על סכנה עם שברי יירוט, ובעיקר ממש עסוק בשאלות מתי זה כבר יסתיים ואם הרסנו לאיראן הכול באמת. גם ירי טילים וגם כטב"מים כמו שהיו בשבוע שעבר ליד קיסריה מזכירים לו את התקופה של המלחמה שרק הסתיימה - הכול שב אליו. הוא פחות מרוכז, פחות קורא, שזה משהו שהיה לו חשוב מאוד, עורך מקלחות מאוד מהירות מחשש שתהיה פתאום אזעקה וממעט ממש לצאת החוצה מהבית, כי מי יודע היכן זה יתפוס אותנו בלי ממ״ד״.
"איום על יציבות המשפחה"
"כשנשמעת אזעקה, ילדים רבים רואים את הוריהם מבוהלים, מפוחדים וחסרי שקט", תיאר ד"ר משה פרחי, ראש החוג לעבודה סוציאלית באקדמית תל-חי ומפתח מודל מעש"ה - מודל החוסן הלאומי למתן עזרה ראשונה רגשית. "בעיניהם, האזעקה נתפסת כאיום גדול מאוד, משום שההורים מהווים עבורם בסיס ומשענת. כשהם לא מקבלים מסרים של ביטחון מהוריהם, האיום מבחינתם כפול – האזעקה היא לא רק איום מהטילים הנורים מאיראן, אלא עלולה להתפרש כאיום על יציבות המשפחה כולה, וזה עלול להכניס את הילדים למצב של חרדה גדולה".
המודל שפיתח ד"ר פרחי אומץ על-ידי משרד הבריאות וכוחות הביטחון, שאומר שהילדים - כמו המבוגרים - חוששים בעיקר מחוסר ודאות. "השהייה בממ"ד אף מגבירה את תחושת הלחץ הפיזיולוגית. הילד מרגיש שלוקחים לו את הדברים שהוא אוהב – את החופש, החברים, את המשחקים. ביומיום, כשההורים שוללים ממנו משהו, הוא יכול לבקש זאת מהם בחזרה. כעת מדובר כביכול בכוח עליון, ואין לו ממי לבקש".
עבור נילי שפירא בת השבע מאלון שבות במועצה אזורית גוש עציון, חוסר השגרה הוא סוג השגרה היחידי שהיא מכירה. "נילי היא ילדת קורונה. היא די התרגלה לכך שאין שגרה. מאז שהייתה קטנה כל תקופה מסוימת יש גנים - או שאין גנים, ואותו הדבר בבית הספר״, סיפרה אמה, שני. "לפעמים באזעקות יש לחץ, אבל נילי לוקחת על עצמה לעזור לאחים הקטנים, תמרה בת הארבע ואדם בן השנה, ללוות אותם לממ"ד וזה מרגיע אותם מהר".
פורסם לראשונה: 00:00, 23.06.25
