כוח-העל של הישראלים והישראליות הוא היכולת לחיות בכל מצב ובכל הכוח, ליצור שגרה או לכל הפחות לזייף אותה בזמנים שהיו ממוטטים נפש של שוויצרי, למשל. הינה, בעוד המדינה נמצאת כבר שנתיים במלחמה, הפעם עם דובדבן בדמות טילים בליסטיים מאיראן, גני השעשועים מלאים בילדים שובבים. בחצרות בתי הספר השוממים משחקים כדורגל. וכמה שעות אחרי ששמשותיו נופצו מטיל איראני, כבר הגישו בסניף ברמת אביב של רולדין קפה ומאפה. בכל זאת, אין נבל או אטום שיכולים למנוע מאיתנו התל-אביביות את האספרסו שלנו.
ב-20 השנים האחרונות המשוואה של תל אביב שווה אספרסו שימשה פוליטיקאים כדי לתאר את האזרח המנותק, זה שכל כך תאב חיים עד כדי כך שלא יוותר על סדר היום שלו, שכולל - אוי ואבוי - אספרסו בבוקר. במציאות עצמה, זו שמחוץ לדפי המסרים הרעילים של השלטון, זהו כוח-העל של הישראלים: הרצון לחיות חיים שהם הרבה מעבר לסבירים. חיים טובים, ואם אפשר - חיים מעולים. חיים שבהם יש אספרסו בבוקר ויין בערב ובאמצע אפילו עבודה שאוהבים, חברים, זוגיות, כיף. מאז ייבשו אבותינו ביצות ודגלו בסבל כאג'נדה, הישראליות קצת התקדמה. אהבת המקום, כך למדנו, לא סותרת את אהבת החיים או האהבה העצמית. הציונות כבר לא דורשת ייסורים. היא עובדת הרבה יותר טוב עם אספרסו.
במציאות עצמה, זו שמחוץ לדפי המסרים הרעילים של השלטון, זהו כוח-העל של הישראלים: הרצון לחיות חיים שהם הרבה מעבר לסבירים. חיים טובים, ואם אפשר - חיים מעולים
אך בשנתיים האחרונות כוח-העל הזה הוא גם עקב האכילס שלנו. היכולת (ואולי הצורך ההישרדותי) ליצור שגרת חיים סבירה גם כשהכול מסביב כל כך גרוע הופכת את הגרוע לנורמלי. את הציפיות של הציבור למינימליות, לאומללות. מאז 7 באוקטובר לאזרח הקטן לא נעים להתלונן. לא על יוקר המחיה, לא על התורים לרופא מומחה, לא על האלימות בכבישים וגם לא על חינוך לא מספק. מספיק לו שלא שרפו את ביתו, לא חטפו את ילדיו, לא רצחו את אהוביו. עכשיו הוא גם צריך להודות בכל בוקר, צהריים וערב על כך שהטילים החטיאו את הגג שמעל לראשו. אולי גם להודות על זה שיש לו ממ"ד או ממ"ק. על כך שבדרך למקלט השכונתי הוא לא נפל. שפתחו את הדלת למקלט, שאפשרו להכניס גם כלב לשם. מכל מה שקורה בין לבין - אין שום ציפיות. יותר מכך: אסור לצפות, אסור לדרוש. תגידו תודה שאתם בחיים ותשתקו, כי כל השאר הוא בונוס.
אפשר להניח שהמלחמה מול איראן נחוצה כדי להבטיח לנו עתיד. אבל איזה עתיד? איך ייראה העתיד כאן בלי חטופינו, החיים והחללים, בבית? אילו חיים יהיו לנו כאן אם נדע שהחוזה הכי בסיסי בין המדינה לתושביה הופר בצורה כל כך מכאיבה? כשעוד שלושה חטופים חוזרים בארונות אך המדינה כבר עסוקה בעניינים "גדולים יותר"? כשלזכור את בנינו האובדים ומשפחותיהם שנמקות מגעגוע הורס את המסיבה? איך ייראה העתיד כשבכל שבוע נהרגים חיילים בעזה? איך ייראו חיינו מבלי שנדע מה קורה בצד השני של הגדר?
רתם איזקצילום: זהר שטריתהאם מותר בכלל לדבר על העתיד? להעז לדמיין אותו? או שזו בגידה במולדת, בשלטון, בדברי הימים? ואת מי זה משרת, אזרחים ואזרחיות שצמצמו את ציפיותיהם מהחיים להישרדות? שלא דורשים, למשל, אספרסו, או חינוך, או בריאות, או מקרר מלא במחיר שפוי, או ביטחון ללכת ברחוב מבלי להירצח.
מגיע לנו יותר ועלינו לדרוש יותר. לא כי אנחנו מפונקים, אלא כי חפצי חיים טובים אנחנו. כתבה זאת טוב ממני לאה גולדברג: "ופשוטים הדברים וחיים, ומותר בם לנגוע, ומותר, ומותר לאהוב".
