יום טוב אברהמיאן ופיירוז גבאי נולדו באיראן, 30 קילומטר זה מזו. היא למשפחה בת עשרה אחים ואחיות בגולפיגאן, הוא למשפחת של תריסר בחונסר. פעם היו מתארים את הדרך בין הערים בהרים, בעמקים, בנחלים, בנופי הטבע המפעימים, בעץ דובדבן אחד שהיה מתחרה ביופיו ובפירותיו בעץ שלידו. היום, זה על הדרך בין המתקן בקום לאחיו באיספהאן.
ב-1958 שתי המשפחות עלו לארץ. לו כתבו: תאריך לידה 00.00.0000 ומחקו לו את שתי האותיות האחרונות משם המשפחה. לה אמרו: פיירוז זה נשמע כמו רוז. מעכשיו את שושנה. נפגשו, התאהבו, התחתנו, הביאו ארבע בנות ובן. יום טוב אמר לשושנה: אני רוצה ילדים ישראלים, יהודים חדשים. בלי איראן, בלי פרסית בבית, בלי סרט ערבי ביום שישי בצהריים. כשאמר לה שהוא רוצה ללכת להתיישב בהתנחלות בסיני, היא אמרה: אחריך.
שושנה הבינה. היא הלכה ללמוד, עבדה, הוציאה רישיון. בזמנים ההם זו נחשבה לפרוגרסיביות מטורפת. רק במטבח היא לא הצליחה להיפטר מהפרסיות שלה. עוד לא הייתה מסיימת את הניקיונות של השבת, וכבר הייתה מתכננת את כל השבוע הגסטרונומי הבא עלינו לטובה. בכל בוקר הייתה משכימה בארבע בבוקר, שולפת קרש חיתוך וסכין ויוצאת למסע טיגון עם כנופיית שום-בצל. שיהיה.
בימים רביעי וחמישי הייתה קונה מצרכים בשוק בעזה, העיר הכי גדולה ליד היישוב שבו התיישבו. ואז הייתה יוצאת למרתון בישולים: כדורי חומוס ועוף, גונדי אורז ובשר קצוץ, קציצות בשר ברוטב רימונים עם שזיפים מיובשים ודובדבנים, אורז לבן עם תהדיג אורז, אורז צהוב עם תהדיג תפוחי אדמה, אורז ירוק עם שמיר ואפונה עם תהדיג כנפיים, פסנג'אן, חורשט בדנג'ון, קורמה סבזי, מרק יותר ירוק מגרטה טונברג, דולמה וחורדאן סבזי – קערת ירוקים לא חתוכים שכל הילדים שלה היו מגיבים בפעיית כבשים וגעיית פרות כשהייתה מניחה אותה על השולחן. וזה היה רק לארוחה של שישי בערב.
היא סיפרה על הימים אחרי המלחמה ב-1956, כשהייתה הולכת לשוק עם אמה והייתה אהובת הרוכלים, ואיך פתאום הורו לה, ג'יד, לא לגעת עם הידיים המלוכלכות שלה בפירות והירקות
כשיום טוב היה הולך לישון, היא הייתה מספרת לילדים שלה: מצביעה על ציפורני ידיה והמכות שקיבלה שם מהסרגל של המורה שלא היה מרוצה מידיעת הקוראן שלה, על התפילה האחרונה שנשאו בכל ערב שבת – אחרי קינוח מי הוורדים – שבה פנו לכיוון ירושלים ובירכו "לשנה הבאה בירושלים הבנויה". על הימים אחרי המלחמה ב-1956, כשהייתה הולכת לשוק עם אמה והייתה אהובת הרוכלים, ואיך פתאום הורו לה, ג'יד, לא לגעת עם הידיים המלוכלכות שלה בפירות והירקות. על היום שבו פרצו לביתם והמשפחה הוכרחה להתאסלם, וכל משה הפך למחמוד, ויוסף לסעיד, ושם עברי אחר למסעוד. ואיך זמן קצר אחר-כך שוב פרצו לביתם וביקשו מהאב שיוכיח את נאמנותו לדת החדשה על-ידי השאת ילדותיו לגברים מוסלמים, ואיך עזבו את הרכוש שהיה להם, ואת עצי הדובדבן, כדי להתחיל מחדש במעברה.
שוש כבר מעל גיל 80. אני מתקשר אליה עכשיו ארבע או חמש פעמים ביום, בכל פעם שיש אזעקה, ושואל "אמא, איך את מרגישה?", ומתכוון למצבה הפיזי, הנפשי והרגשי, אבל מתכוון באמת ל"איך זה מרגיש כשהשורשים שלך רוצים לרסק את ההווה שלך". אנחנו נפרדים בהס. אני אף פעם לא אומר לה איך מבעד לכל הכאוס, העצב, הקטילה והאבל, שוב נדלקה לי הנורה הישנה, של לראות את הסלון שבו פנו כלפי ירושלים, השוק המחרים, הכיתה שבה הרביץ הסרגל לידי הנערה שלה. שמעולם לא ויתרתי על להעביר את דרך עצי הדובדבן בין גולפיגאן לחונסר, מחלום למציאות.
פורסם לראשונה: 00:00, 24.06.25
