זה כבר מזמן לא סיפור של דם יזע ודמעות. הסיטואציה היא לא צ'רצ'ילית, ואנחנו לא הילד עם האצבע בסכר. הבנים שלנו כלואים בעזה במלחמה שהלכה לאיבוד, שלעיתים קרובות, קרובות מדי, מה שמבדיל בין מי שחוזר בארון למי שחוזר על הרגליים, זה לא ערכיות המטרה, לא המקצוענות, גם לא עוז רוחם, נחישותם ונכונותם מכמירת הלב של החיילים לשלם את המחיר. זו רק השאלה אם הפומ"ה הייתה במקום הלא נכון, בזמן הלא נכון. אפילו גפני אמר: "אני לא מבין עד לרגע זה על מה אנחנו נלחמים ומה הולכים לעשות שם כשחיילים נהרגים כל הזמן".
שנה ושבעה חודשים אחרי שהחלה המלחמה, מי שהיטיב לנסח את המצב זה טראמפ במשפט שהתייחס אמנם למלחמת איראן אבל רלוונטי לעזה באותה מידה, ואולי אף יותר. "יש לנו שתי מדינות, שנלחמו במשך זמן כה רב בעוצמה כה רבה", אמר, "שאין להן מושג מה לעזאזל הן עושות". ומי שצריך לעצור את מחול השדים הזה זה נתניהו שקיבל החלטה אמיצה לפני שבועיים לתקוף באיראן, וגם ידע לצאת משם בזמן.
הוא זה שצריך להתייצב ולומר את האמת: אין ניצחון מוחלט בעזה, וגם לא יהיה. מה שלא קרה ב-628 ימים, גם לא יקרה מחר. לומר שלאורך הגבול הדרומי יושבת ישות טרוריסטית שההרס, המוות, הרעב והצמא שאנחנו זורעים שם לא יכולים למוטיבציה האיסלאמיסטית המטורפת שלה. לומר שהסכם הפסקת אש שישיב את כל החטופים, הוא לא תבוסה. לצאת כי ישיבתנו שם אינה מצדיקה את מחיר הדמים. כי קול הנקישה על דלתות בתי ההרוגים עובר את הארץ לאורכה ולרוחבה, וגם אם עם הנצח אינו פוחד מדרך ארוכה, עם הנצח מבועת מהלופ המעגלי שנשבינו בתוכו.
כבר שמענו אלף פעמים איך בתחבולות אנחנו עושים מלחמה, איך הנחתנו עליהם מכות רצח, איך מחצנו, הרסנו, השמדנו, מוטטנו, ריסקנו. שמענו כמה אנחנו קרובים להכרעה, לחילוץ החטופים. אבל עם כלביא לא מקריב את הגורים שלו ולא שוכח את הגורים הפצועים שלו מאחור. להודות שחמאס אכן הוכה אנושות, אבל אנשיו הם לא עכברים מסוממים במחילות, וההצלחות שלהם הן לא נקודתיות, כמו שאחד הפרשנים אמר. ברגע מסוים הכמות הופכת איכות.
ההיסטוריון הישראלי מישל קונפינו אמר שמה שקובע זו התודעה הפנימית, שהיא אינה מוכתבת על ידי ממשלות. שהיא עולה מתוך הסיפור, מתוך המראה שנשקף מולנו. ועל כן זו לא ההבטחה לניצחון שמנוסחת בירושלים, זה מראה דמותן של האמהות השכולות
ההיסטוריון הישראלי מישל קונפינו אמר שמה שקובע זו התודעה הפנימית, שהיא אינה מוכתבת על ידי ממשלות. שהיא עולה מתוך הסיפור, מתוך המראה שנשקף מולנו. ועל כן זו לא ההבטחה לניצחון שמנוסחת בירושלים, זה מראה דמותן של האמהות השכולות. פניהם היפים כל כך של הבנים, הידיעה המרה שהם כבר לא כאן ולא ישובו אלינו.
גם קרל יונג, פסיכיאטר ופסיכואנליטיקן שווייצרי, דיבר על תת-מודע קולקטיבי שצומח לא מתוך הניסיון האישי אלא מתוך הניסיון הקבוצתי. מחקרים מלמדים שמה שמכתיב את הנרטיב זה הפצע הלאומי. הפצע, ומה שנתפס כריפויו. בעיצומה של האינתיפאדה הראשונה אחד העיתונאים שאל פלסטיני: "למה אתם מדליקים צמיגים כל הזמן?". "גם לכם", ענה הפלסטיני, "היה את עמוד העשן שהלך לפני המחנה ביציאת מצרים".
לקולקטיב יש סיפור, יש נרטיב, יש זיכרון ויש פצע. ועזה היא פצע. פצע שמדמם מאז 7 באוקטובר. אבל המלחמה שם, המלחמה הבלתי נגמרת עם 855 הרוגיה, היא לא המרפא
לקולקטיב יש סיפור, יש נרטיב, יש זיכרון ויש פצע. ועזה היא פצע. פצע שמדמם מאז 7 באוקטובר. אבל המלחמה שם, המלחמה הבלתי נגמרת עם 855 הרוגיה, היא לא המרפא. גם לא 50 או 60 אלף ההרוגים הפלסטינים – תלוי את מי שואלים.
עכשיו צריך לצאת. לחלץ את כל החטופים, להוציא משם את ארבע האוגדות, להגיד ביושר ובכנות שזה לא נגמר, לא הכרענו ולא חיסלנו, אבל זה הדבר הנכון לעשות. להגיע להסדר, לשמור על הבית בבארי ובנחל עוז, להקשיב לתצפיתניות, ולהפנים שככל שהם יתחמשו, גם אנחנו נתחמש וביתר שאת. ככל שהם ייערכו למהלומה הבאה, גם אנחנו ניערך וביתר שאת. ו-7 באוקטובר לא יחזור כי לא נאפשר לזה לקרות, גם אם אנחנו לא יושבים בעזה.
