את המובן מאליו, שהחברה הישראלית השתנתה ב-7 באוקטובר, ראינו שוב וביתר שאת ב-12 ימי המלחמה בין ישראל לאיראן. כמובן שזה בא לידי ביטוי כבר קודם בעמידה האיתנה של הציבור הישראלי במלחמה המתמשכת שמתנהלת בכמה חזיתות במקביל: עזה, לבנון, סוריה, תימן, יהודה ושומרון ועכשיו גם מלחמה חמה מול איראן. לאורך כל התקופה הזו, הציבור תמך במלחמה ובמטרותיה. ישנו כמובן מיעוט ששואל מהיום הראשון מה האסטרטגיה ואיך ייראה היום שאחרי, כאמתלה כביכול אינטליגנטית לפקפוק במלחמה עצמה, אבל מדובר במיעוט. כזה שפעם היה פה רוב וחלקו בקונספציה שקדמה ל-7 באוקטובר משמעותי.
הרי במשך שנים שמענו את אותן הסיסמאות מהתקשורת הישראלית, הגנרלים לשעבר, פוליטיקאים ומי לא: מלחמה זה דבר רע, הציבור הישראלי לא מסוגל להכיל חיילים הרוגים, נסיגות וויתורים הן דבר חיובי שבסופו שלום, יוזמה צבאית ללא סיבה טובה ולגיטימציה בינלאומית היא מסוכנת, צריך לתת לאויב שלנו את האפשרות שיהיה לו יותר טוב וככה הוא לא ירצה להרוג אותנו.
ארבע אמהות הפכו לכוכבות בתקופה שקדמה לנסיגה מלבנון. העיתונאיות שהובילו את הנסיגה לרגע לא הצטערו או חשבו שהן מובילות מהלך מסוכן. אנשי צבא שביקרו אותן, מצאו עצמם מחוץ למערכת. לאותה נקודה הגיעו קצינים התקפיים שלא הצליחו להתקדם במעלה הדרג, הם גם לא הגיעו לאולפנים כפרשנים לאחר פרישתם. מי שהתנגד להתנתקות ואוסלו נחשב לאויב השלום. רק הביטחוניסטים שדגלו בכניעה, ויתורים וכמה שפחות כוח מצאו מקום של כבוד על מסך הטלוויזיה ומעל גלי האתר. צה"ל הפך למקום שמשמש יותר מדי פעמים במה למאבקים חברתיים בנושאים של דת ומדינה, מגדר, אקלים, להט"בים ואפילו הפילוג בחברה הישראלית. כי אם בכל מקרה התפקיד של צבא הוא לא לנצח אלא להכיל את האירוע ולחכות להסדרה, למה שלא יתפנה לסוגיות חברתיות.
ב-7 באוקטובר זה השתנה. הישראלים הבינו שהכלה לאורך זמן סופה קורבנות רבים יותר והתעצמות של האויב. ששטח הוא כוח ושכוח זה מה שהאויב מבין. את השינוי בהלך הרוח הציבורי ראינו גם בתקיפה של איראן
ב-7 באוקטובר זה השתנה. הישראלים הבינו שהכלה לאורך זמן סופה קורבנות רבים יותר והתעצמות של האויב. ששטח הוא כוח ושכוח זה מה שהאויב מבין. את השינוי בהלך הרוח הציבורי ראינו גם בתקיפה של איראן. אם עד הטבח היו באמת אנשים שהתנגדו לתקיפה צבאית באיראן, כולל כאלה ששמחו על כך שמאיר דגן סיכל תקיפה צבאית בזמנו ושאובמה לעומתי לממשלה - הם נעלמו מהמרחב הציבורי אחרי הטבח.
היוזמה הצבאית הפכה למבורכת. אף פוליטיקאי שמכבד את עצמו לא יצא נגד התקיפה של ישראל באיראן, ההפך - כולם בירכו. ההבנה שאת האויב צריך להכריע ולא לפייס הייתה לקונצנזוס. זה לא אומר שהציבור הישראלי התמכר למלחמות, שהוא מיליטריסט, או אוכל מוות. זה אומר שהוא חפץ חיים.
השאלה היא אם נשכיל לשמר את התובנות ולהפעיל אותן גם במקומות אחרים ולאורך זמן. האויב לא הולך לשום מקום, השאיפה להשמיד את ישראל לא תיעלם והאיסלאם הרדיקלי לא יקים מנזר בודהיסטי. משטר האייתוללות אינו שונה מחמאס, חמאס אינו שונה מהרשות הפלסטינית שאינה שונה מחיזבאללה. אנחנו צריכים להפנים את זה וכך, לא רק שנידרש פחות למבצעים מסוכנים ונועזים, אלא נמנע מעצמנו פוגרומים.
