כמו ועד בית שנזכר לנקות את המקלט רק אחרי האזעקה הראשונה, גם במדינת ישראל נזכרים בחיוניותם של שירותי הרווחה רק עמוק לתוך מצב החירום. קשה היה למצוא התבטאות סמלית יותר מזו של יו"ר ועדת הרווחה אייכלר, כדי להמחיש את עומק הפער. "השאלה על מה העובדות הסוציאליות מקבלות משכורת", הוא תהה, בתגובה לדבריה הכואבים של יו"ר איגוד העו"ס ענבל חרמוני, שקבלה על היעדר המענים לקשישים ואנשים עם מוגבלות בעת האזעקות. חרמוני דיברה בוועדה מדם ליבה. "העובדות הסוציאליות מקבלות פניות - אבל אין להן מענה", היא אמרה בכאב. "קשיש שמתקשר, בסוף הכעס יוצא על העובדת הסוציאלית שצריכה להגיד - תעמוד מתחת למשקוף. אין לה מה להגיד לו. איזו מין תשובה זאת?" על כך שאל אייכלר את חרמוני מה נותר לעובדות הסוציאליות לעשות, והיא השיבה בכנות: "שום דבר". בתגובה הגיעה ההערה העוקצנית בדבר ההצדקה למשכורתן.
בהמשך הישיבה הסביר אייכלר שהשאלה הגיעה בהמשך לדברים של חרמוני עצמה, כלומר שעשוע אינטלקטואלי שכזה - אבל עבור העו"סיות, נשות אגפי הרווחה ברשויות המקומיות, הפסיכולוגיות במגזר השלישי וכל מי שהתייצבו במלונות ובאתרי ההרס לא מדובר בשעשוע, אלא בחיים עצמם. חוסר האונים של העו"סיות משקף את היחס הכפול כלפי שירותי הרווחה בישראל: בין מחסור מחפיר במשאבים לבין נחיצות שרק הולכת וגדלה, בין נשות מקצוע שיופיעו בכל מקום ובכל שעה שבהם זקוקים להן לבין תפיסות מיושנות שרואות בהן צינור שכל תפקידו להרים טלפון לקשיש או לנזקק ולשאול "מה נשמע", בלי אפשרות להעניק סיוע של ממש.
מה שכואב במיוחד הוא העובדה שכאשר יש טיפת רצון והסטת משאבים, מדינת ישראל יודעת גם יודעת להעניק שירותים אזרחיים לא רעים בכלל. העובדות והעובדים הסוציאליים שהסתובבו בשבועיים האחרונים בזירות ההרס, במרכזים המאותרים שהוקמו עבור הניצולים ובבתי המלון, היו כנראה תצוגת התכלית הטובה ביותר לחשיבותם של שירותי רווחה מתפקדים, ולמה שהם יכולים להיות כשרק מפנים לצורך כך תשומת לב מספיקה. זה לא אומר שהכול היה מושלם - ויעידו כל מי שפונו וחיכו ל-500 השקלים שהובטחו ובוששו מלהגיע יותר מדי ימים. זה רק אומר שבעיתות משבר, במיוחד כזה שהגיע לאחר הפקת הלקחים של 7 באוקטובר, התשתית האזרחית של המדינה מתגלה בגדולתה. בסוף, אחרי התלונות והזעקות - יש לנו מוסדות שנבנו בעמל רב, ואם רק נשכיל לטפח אותם במקום להרוס עוד יהיה כאן טוב באמת.
הייתה זו שעתן היפה של מנהלות לשכות הרווחה, העובדות הסוציאליות, הפסיכולוגיות בשירות הציבורי ובמגזר השלישי. שעה שבה התברר, ולא בפעם הראשונה, שבניגוד למה שנהוג לחשוב - שירותי רווחה הם לא נחלתם של מי שנולדו בשולי החברה
השאלה הגדולה היא מה יקרה כאן ביום שאחרי המלחמה. קחו למשל את ר' - אשת מקצוע ותיקה, עם קילומטרז' עשיר בתחום הטיפול באוכלוסיות רווחה ותועפות של סבלנות. ביומיום היא עובדת בעמותה שמעניקה סיוע לקשישים. כשגויסה, כמו מטפלים רבים אחרים מתחום בריאות הנפש, לעבודה במלונות המפונים שבתיהם נפגעו בהפגזות האיראניות, היא התייצבה מיד: כאן צריך להרגיע אישה בהתקף חרדה, שם לשכנע קשיש שלא יצא מהחדר לקבל קצת עזרה. זה לא מעט: אם אחרי ההלם של 7 באוקטובר, הסיוע הנפשי והפיזי למפונים התבסס בעיקר על התגייסות חסרת תקדים של החברה האזרחית, נדמה שהפעם הלקחים הופקו, לפחות בחלקם. ר', כמו שאר נשות הטיפול והרווחה שהסתובבו בין זירות ההרס והמפונים, עשתה זאת בחסות שיתוף פעולה בין הרשויות המקומיות למשרדי הממשלה.
אבל ר' מודה שבשגרה, מערכת שירותי הרווחה ובריאות הנפש על הקצה. הסיוע למפונים ולנפגעי האסון חשוב, וטוב מאוד שהוא מנוהל - אך כל גל חירום כזה מותח עוד יותר את השמיכה הקצרה מאוד של אנשי המקצוע שעוד נותרו בשירות הציבורי ובמגזר השלישי.
שירה קדרי-עובדיההייתה זו שעתן היפה של מנהלות לשכות הרווחה, העובדות הסוציאליות, הפסיכולוגיות בשירות הציבורי ובמגזר השלישי. שעה שבה התברר, ולא בפעם הראשונה, שבניגוד למה שנהוג לחשוב - שירותי רווחה הם לא נחלתם של מי שנולדו בשולי החברה. כל אחד, בבוא העת, עלול להזדקק להם. ומתוקף כך, תפקוד שלהם הוא לא בחזקת חסד. הוא צורך חיוני. כזה שצריך להשקיע בו גם אחרי שהאבק שוקע.
