במהלך סוף השבוע התוודענו לאירוע אלימות בבנימין שבשומרון. הגרסאות של צה"ל ושל המתיישבים, נערי הגבעות שהיו שם - סותרות. צה"ל טוען שאותם נערים התנגדו באלימות לפינוי, והאחרונים טוענים כי המג"ד שהגיע לעצור אותם הוא שנהג באלימות. לטענתם, הם עלו לגבעה אחרי שכוח של מג"ב שהיה עליה עזב והיה צורך לוודא שפלסטינים לא מציתים את הגבעה. מכיוון שנער בן 14 נפצע מירי, את האירוע הזה צריך לחקור עד תום. אם דבר דומה היה קורה לנער במחאה בקפלן, האולפנים והעיתונים לא היו מרפים מהנושא - ובצדק - מה שיכול להצביע על כך שדמם של המתיישבים זול יותר. כך היה גם במקרה של אהוביה סנדק, שנהרג במהלך מרדף משטרתי ועד היום לא ברור מה התרחש, או במקרה של יחיאל אינדור שנטען נגדו שרצח פלסטיני, לפני שהתברר כי הוא עצמו היה קורבן לתקיפה. זה קורה בגלל התפיסה של המתיישבים ונערי הגבעות בעיני מוסדות הביטחון ורבים בציבור - שלא מבינים את החשיבות שיש להתנחלויות ביהודה ושומרון ואת תפקידן החלוצי, ממש כמו מייבשי הביצות וחורשי האדמות בתקופה לפני קום המדינה, שסיכנו את חייהם במלחמה על האדמות. אבל בעוד שכולנו מעריכים היום את פועלם של מפריחי השממה בכינרת ובנגב, אנחנו נעדרים את הראייה ההיסטורית והביטחונית על חשיבותם של נערי הגבעות - ויש כאלו שכל כך מרוקנים מתודעה היסטורית, שהם אף מכנים את הפעולות שלהם בשם "טרור יהודי".
עבור רבים בישראל, יהודה ושומרון זה מעבר לערי החושך, ולא מקום בעל ערך כמו מקומות אחרים בישראל - וזאת על אף שהסכנה הביטחונית שם גדולה בהרבה. גם אירועי 7 באוקטובר לא שינו, מסתבר, את החשיבות של ההגנה על הארץ. מי שקידם את ההתיישבות ביהודה ושומרון בתחילתה היו דווקא ממשלות שמאל, אבל המעבר של המחנה הזה מאמונה בשחרור חבלי מולדת לאמונה בשמירה על זכויותיהם של מי שרוצים לרצוח אותנו הפך בעיניהם את מתיישבי יהודה ושומרון מנכס לנטל, מחלוצים לנערי גבעות אלימים.
בניגוד לימים שלפני קום המדינה, היום אזרחים לא אמורים לקחת את הגנתם בידיהם מול פורעים - מדינת ישראל אמורה לעשות זאת בעצמה
בניגוד לימים שלפני קום המדינה, היום אזרחים לא אמורים לקחת את הגנתם בידיהם מול פורעים - מדינת ישראל אמורה לעשות זאת בעצמה. וכן, ישנם מקרים קיצוניים מאוד של פעולות תגמול מצידם של יהודים, שלרוב מתבטאות בציור גרפיטי או בהצתה - לא פעם אחרי רצח יהודים, כמו לאחר רצח צאלה גז והעובר שנשאה בבטנה. במקרים בודדים עוד יותר זה הגיע לרצח, והאירועים הללו מטופלים על-ידי הרשויות ביד נוקשה - כפי שצריך ומתבקש. אבל לא פעם, מדינת ישראל לא נמצאת שם בשביל להגן על המתיישבים ועל האדמות.
נוה דרומי צילום: איליה מלניקובבקרוב, אפשר לקוות, נדע מה קרה בסוף השבוע. אבל בינתיים, נדרשת חשיבה מחדש - לא בקרב המתיישבים שמפריחים את שממת יהודה ושומרון, אלא בקרבנו, הדשנים והמסודרים, שלא מוכנים לישון באוהלים או קראוונים, שזורקים לאוויר מושג כמו "טרור יהודי" בלי לחשוב פעמיים, שמצפים - במודע או שלא במודע - ממי שחי מעבר להרי החושך שיעשה את העבודה השחורה בשבילנו.
היסטוריה לא תמיד מתרחשת באירוע נקודתי, כמו תקיפה מרהיבה באיראן. לפעמים היא מתנהלת לאורך זמן, בדרכים-לא דרכים. ולפעמים מי שכותבים אותה הם לא טייסים עם סרבלים ואנשי מוסד, אלא יהודים עם פאות וכיפות.
