שלושה חודשים וחצי מאז חודשה הלחימה ברצועה, ניכר פער עמוק במימוש שני יעדי-העל של המלחמה: השמדת היכולות השלטוניות והצבאיות של חמאס, ושחרור כל החטופים. חמאס אומנם ספג פגיעה קשה (בעיקר חיסול מנהיגים), וצה"ל שולט ברוב הרצועה, אבל הארגון עדיין דומיננטי בשטח - מצליח לנהל לחימה ולשלוט במרחב הציבורי (אין כאוס, כפי שרווח בשיח הישראלי); מתקיימים שדרת פיקוד ותהליך קבלת החלטות; אין תסיסה ציבורית ולא צמחה חלופה מקומית; הלחץ הגובר לא ריכך עמדות בנושא החטופים (שחרור עידן אלכסנדר היה מחווה כלפי טראמפ); והמיזמים שמקודמים, בראשם מנגנון חלוקת הסיוע וחימוש המיליציות, נעים בין קרטוע לכישלון.
ישראל עשתה סיבוב גדול כדי לגלות שהיא ניצבת בפני אותו צומת T אסטרטגי, כפי שכבר היה לפני למעלה משנה, הכולל שתי חלופות רעות: מצד אחד - כיבוש כל הרצועה, ומהצד האחר - הסדרה במחיר כואב של סיום המלחמה ונסיגה. מדובר בברירה בין דגם הבוץ הלבנוני שהתקיים עד שנת 2000, לבין הדגם שמיושם בלבנון מאז סוף 2024, ובמסגרתו נמשכת פעילות שוטפת נגד איומים, אך ללא יומרה להשמיד את חיזבאללה, לכבוש שטחים מלבנון, או לשנות את תודעת הציבור במדינה.
פנטזיות
בתווך מתפתחות פנטזיות שמתיימרות לנסוך אופטימיות: הפגנת ביטחון ביכולת להכריע את חמאס בתוך חודשים ספורים (בלי להסביר מהן ההשלכות של כיבוש כל עזה, ותוך הסוואת העובדה כי מניעי כיבוש כל עזה ברובם הם אידאולוגיים במסווה של טיעונים אסטרטגיים); אפשרות לשכנע גורמים ערביים לקחת אחריות על הרצועה (שום מדינה לא הסכימה לכך); הקמת מובלעות הנשלטות ע"י גורמי כוח מפוקפקים כחלופה לחמאס (הרפתקה שמגולמת בחימוש מיליציית אבו-שבאב ברפיח, ועלולה להיות חרב פיפיות שתפגע בישראל); וכמובן - אמונה במימוש תוכנית טראמפ לריקון הרצועה מפלסטינים, כאשר בפועל אין שום מדינה בעולם שמסכימה לרעיון או נכונה לשתף עימו פעולה.
מבצע "עם כלביא" שיקף מיקוד נכון באיום הקיומי הראשי הניצב בפני ישראל. המהלך ההיסטורי הסב נזק כבד לתוכנית הגרעין, אולם מתברר כסבב ראשון במערכה ממושכת: איראן תשאף בסבירות גבוהה לשקם את פרויקט הגרעין, וכמובן את מערך הטילים הבליסטיים ואת "טבעת האש" האזורית. הדבר יחייב להמשיך ולהתמקד באיראן, כאשר מלחמה ממושכת בעזה צפויה להסיט קשב ומאמץ, ולהסב נזק אסטרטגי: התשת ציבור (בפרט מערך המילואים), מחלוקות מבית וביקורת בינ"ל חריפה.
סיום המלחמה בעזה חיוני גם לצורך מיצוי חלון ההזדמנויות האסטרטגי שנפתח במזה"ת עם סיום העימות עם איראן, ובמוקדו אפשרות לקידום קשרים עם מדינות ערב, בראשן סעודיה, ואולי אף עם סוריה ולבנון, שחוות שינוי דרמטי במהלך המלחמה. המשך מלחמה בעזה, קל וחומר סיפוח שטחים וחידוש ההתיישבות באזור, יסכלו מהלכי נורמליזציה שמהווה יעד אסטרטגי בראיית טראמפ בדרך לעיצוב מחודש של המזה"ת, ולפיכך גם מגלמים פוטנציאל למתח בין ירושלים לוושינגטון.
ישראל נוקטת גישה מורכבת בעימותים נגד חיזבאללה ואיראן, ונמנעת משימוש במונח "מוחלט". מטרות-העל הן מיגור האיום האסטרטגי בלבנון (בפרט ארסנל הרקטות ארוכות הטווח ומערך המנהרות סמוך-הגבול), לצד השמדת תוכנית הגרעין של איראן ופגיעה עמוקה במערך הטילים שלה. בשתי הזירות לא מדובר על הכחדת האויב, מטרה שהייתה גורמת להסטה אסטרטגית שלילית, כפי שהסתמן בשיח שהחל להתפתח בישראל לגבי מיטוט השלטון בטהרן במהלך מבצע "עם כלביא".
"המורכבות" חיונית גם ברצועה, שנדרשים דמיון עז ואופטימיות עודפת כדי להאמין שתתפתח שם בקרוב מציאות משופרת ברוח של ניצחון מוחלט, התאדות חמאס ושינוי תודעת העזתים. איתותים חיוביים לגבי אימוץ אותה מורכבות מפוכחת עלו באחרונה בדיווחים, ולפיהם נשקל לסיים את המלחמה בהתניה לשליטה על הפרימטר (רצועת ביטחון לאורך הגבול), לסידורי ביטחון בפילדלפי, ולשימור יכולת פעולה ברצועה. כל אלה משקפים נסיגה מיעד כיבוש כל עזה, ואף ממיטוט חמאס.
מיכאל מילשטייןאם ישראל תהיה כבולה לציווי "אסור לתת לנאצים להישאר על הגדר" היא תמצא עצמה שולטת על שני מיליון עזתים באזור מוכה טרור וגרילה, עם סכנה לבידוד בינ"ל ולשסע פנימי חריף - ללא שחרור חטופים, ותוך קושי להתמקד באיראן ולבסס שת"פ אסטרטגי אזורי. כמו בלבנון, גם בעזה יהיה הכרח גם לאחר הגעה להסדרה לפעול נגד איומים. חמאס אומנם ימשיך להתקיים בתרחיש כזה, אך יהיה חלש מבחינה צבאית, מוגבל פוליטית, ותחת מעקב וסיכולים מתמידים מצד ישראל. ברקע יהיה אפשר, ואף מומלץ, לבחון שינוי עמוק של המציאות ברצועה בעתיד רחוק יותר, מהלך שמחייב שלושה תנאי יסוד שלא קיימים כעת: תוכנית פרטנית ומפוכחת, קונצנזוס מבית וגיבוי חיצוני.
הכותב הוא ראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז דיין באוניברסיטת ת"א
