השאלות על מה קרה לפורדו ומה יהיה עם החומר המועשר חוזרות כמעט בכל שיחה בימים האחרונים. הן חשובות, אבל מפספסות את התמונה הרחבה.
התוכנית האיראנית ספגה מכה קשה: קבוצת הנשק הושמדה, מתקן ההמרה החוזרת הופצץ, המתקנים בנתנז ופורדו לא יחזרו להעשיר בחודשים הקרובים וגם תשתית ייצור הצנטריפוגות נפגעה. החומר הגרעיני שרד, אבל אם נוסיף את הפגיעות בהגנה האווירית, בטק"ק ובבכירי הצבא, אפשר להסכים שישראל וארה"ב הגיעו להישגים גדולים. כעת צריך לשאול: מה האפשרויות שעומדות בפני איראן, והאם הן רגישות למידת הנזק שנגרם?
שרירים וצעדים קטנים
האפשרות הראשונה היא ויתור זמני על פרויקט הגרעין וחתימה על הסכם חדש מול המערב. איראן תוותר על זכות ההעשרה, תעביר את החומר למדינה שלישית, ובתמורה תכניס למשק שלה כסף לשיקום הכלכלה המרוסקת, לחיזוק תוכניות הטילים והטרור, או פשוט כדי לשרוד. התמריץ לחתום על הסכם כזה לא תלוי בסטטוס הפרויקט או במספר הצנטריפוגות שנותרו בפורדו: אם המשטר מבין שהוא נמצא בסיכון קיומי, הוא יגלה "גמישות הרואית" כדי לשקם את עצמו. אנחנו, מצידנו, נצטרך לוודא שההסכם שייחתם הוא מספיק מקיף ותקיף, ולוודא מודיעינית שאין חריגות. אם זה יקרה, הפרחים לצה"ל ולישראל והנובל לטראמפ.
האפשרות השנייה היא זחילה לפעילות גלויה של העשרה - בנתנז, בפורדו או באתר ממוגן חדש, אולי תוך כדי משא ומתן. בפועל, זו האסטרטגיה של איראן כבר 20 שנה: לעשות שרירים, להתקדם בצעדים קטנים, להסכים לפיקוח מסוים ולבסס מדינת סף גרעינית עם שליטה בטכנולוגיה וצבירת חומר. זה ייקח זמן - הם מבינים שאם ישקמו את המתקנים ויתקדמו מהר מדי, ישראל או ארה"ב כנראה יתקפו שוב. אמנם החומר שנצבר כבר מקרב אותם לפצצה, אבל אתר העשרה משמעותי לא בונים ביום. לכן השיקום לא צפוי להתקדם במהירות, אבל הסיכון הוא שבעוד שנים בודדות נתעורר מול איראן שנמצאת כפסע מארסנל גרעיני, כשכבר אין לנו את אותם התנאים לבלימתה. לכן שם המשחק הוא נחישות: לא לאפשר הרמת ראש, להעניש על כל חריגה, ולבנות משטר סנקציות בינלאומי נוקשה. זו מלחמת התשה - וצריך להתמיד בה.
האפשרות השלישית, שיכולה להתקדם במקביל לשתי האחרות, היא מסלול חשאי לפיתוח פצצה. דרושים לשם כך אורניום, צנטריפוגות, מתקן המרה חוזרת, וקבוצת נשק (אולי מצומצמת, אם די להם בפיצוץ ניסוי במדבר). הדאגה המרכזית היא החומר - אורניום שהועשר ל-60% מהווה 99% מהדרך להעשרה צבאית, ואיתו אפשר לייצר חומר לפצצות ראשונות במתקן העשרה קטן וחשאי תוך שבועות. לכן, קריטי לדעת איפה כל קילו מתוך ה-408 שהיו להם. אם מתחילים מאורניום טבעי, הדרך ארוכה יותר - כשנה - אך בת ביצוע. היו אלפי צנטריפוגות בפורדו ובנתנז, ואנחנו לא יודעים כמה מהן שרדו. ייתכן שיש מלאים נוספים. אפשר לבנות מתקן העשרה אמנם גם בתוך אולם ספורט, אבל הקמתו, כמו גם הקמת מתקן המרה חוזרת לאורניום מתכתי, תיקח לפחות חודשים ארוכים.
ואולי זה בכלל כבר קרה?
לגבי קבוצת הנשק - פה החדשות הטובות. הדמויות המרכזיות מ"פרויקט אמאד" כבר לא איתנו, וגם המעבדות שלהן הושמדו. האיראנים שמרו על המסגרת הזו כדי להפעילה מחדש בעתיד, וזה איננו. איראן יכולה להקים קבוצה חדשה, בשקט, בלי לדווח - גם לא להנהגה. זה תרחיש מטריד שלוקח כמה שנים - אבל אפשרי. ומה שמטריד יותר זה שאולי זה כבר קרה - אולי לפני חמש שנים, כשראש תוכנית הגרעין האיראנית מוחסן פחריזאדה פגש את בוראו. אם אני הייתי חמינאי – זה מה שהייתי עושה. זה גם עשוי להסביר את ההתקדמות ל-60% לפני התקיפה - אולי זה לא היה רק קלף מיקוח, אלא שהם ידעו משהו שאנחנו לא.
אין דבר שהאיראנים לא יכולים לשקם. מכאן צריך לחזור לעבודה הסיזיפית: מודיעין הדוק, סיכול מבצעי, ולחץ בינלאומי שיגרום לאיראן לבחור בין המשך קיום המשטר לניסיון להשיג נשק גרעיני
לצד כל אלו, קיים תרחיש חשאי נוסף, עכשיו כשהמוטיבציה לקידום פרויקט הגרעין גבוהה: פנייה לצפון-קוריאה לקבלת מתקן מוכן. זה המסלול המהיר ביותר. לכן, הדאגה איננה רק הסטטוס של המתקנים, אלא החומר שהועשר, ובעיקר - האם יש התחלה של מסלול חשאי. האיראנים יעדיפו זהירות וחשאיות על פני חיפזון, אלא אם יחשבו שהם יכולים להשיג הישג מהיר. מבחינתנו שם המשחק צריך להיות מעקב מודיעיני עך כך שזה לא קורה והרתעה כדי שזה גם לא יקרה.
לא רק צנטריפוגות
המהלך הצבאי המוצלח מול איראן היה רק נקודת פתיחה, והוא השיג את מטרתו. ההמשך יושפע פחות ממספר הצנטריפוגות ששרדו, ויותר מהדינמיקה: האם איראן תבחר להוריד ראש או להסלים, והאם אנחנו נמשיך לייצר תנאים שידרבנו אותה לבחור בנתיב של עצירה. המאבק למניעת גרעין מאיראן מלווה אותנו כבר יותר מ-20 שנה, והוא לא ייגמר החודש. הדרך היחידה למנוע ממנה נשק גרעיני היא שהמשטר עצמו יבחר שלא לפתח אותו. התקיפות האחרונות - שכולם בתחום היו חותמים על תוצאותיהן - רק מעכבות את הפיתוח. אין דבר שהם לא יכולים לשקם. מכאן צריך לחזור לעבודה הסיזיפית: מודיעין הדוק, סיכול מבצעי, ולחץ בינלאומי שיגרום לאיראן לבחור בין המשך קיום המשטר לניסיון להשיג נשק גרעיני. זה לא צריך ללכת ביחד.
איראן איבדה את רוב יכולות הפרוקסי שלה. פרויקט הטק"ק לא הוכיח את עצמו כאיום קיומי. הכלכלה מרוסקת, ותמונות מטוסי חיל האוויר מעל טהרן נחרטו עמוק בתודעה. הם זקוקים לזמן לשיקום, והתפקיד שלנו הוא לוודא שהם לא יקבלו אותו. כל עוד הם חושבים שנשק גרעיני הוא נכס ולא נטל - צריך להמשיך להפעיל עליהם לחץ בכל החזיתות. זה ייקח זמן - חודשים, שנים, אולי עשורים. הזמן שעובר הוא לאו דווקא לרעתנו, כי המשטר שם מושחת וכושל וסופו יגיע מתישהו. אנחנו צריכים רק להמשיך להיות על זה. מסוכן להיכנס לשאננות - איראן כעת מדינה פצועה ומסוכנת, ויש לה אינטרס להשיג במהירות נשק גרעיני. אם היא תצליח - ניצחנו בקרב אבל הפסדנו במערכה.
מי מחליט בטהרן
את הדיון הזה צריך לקיים גם בהקשר של אופן קבלת החלטות בטהרן. השחיתות בממסד האיראני פושה, אנשים מפחדים לדווח אמת, ולהנהגה מוצגת תמונת מצב מעוותת. חמינאי אינו בשיאו - חולה, זקן ופרנואיד. לא ברור איך מתקבלות ההחלטות. ייתכן שזו אחת הסיבות לכך שאיראן הימרה לא נכון - אי-אפשר לנהל סיכונים כשאין יכולת אמיתית לדבר אמת לכוח. וזה גם אולי ההבדל המרכזי בינינו לבינם: המצוינות של חיל האוויר, אמ"ן והמוסד נובעת מהיכולת לעשות תחקירי אמת, גם כשהתוצאה לא נוחה. מצד שני, עד היום לא תוחקרה לעומק היציאה מהסכם הגרעין - שהביאה את איראן אל סף הפצצה - ולא תוחקרה שורת הכשלים שהובילה לאסון 7 באוקטובר. גם על זה שווה לחשוב, כשאנחנו שואלים איזו מדינה אנחנו רוצים להיות.
אבנר וילן הוא מומחה לגרעין האיראני, בכיר לשעבר במערכת הביטחון וזוכה פרס ביטחון ישראל
