פסק הדין שניתן בבית המשפט המחוזי בלוד, ולפיו שכרות שוללת יכולת להסכמה ליחסי מין, קובע את המובן מאליו: אסור לקיים יחסי מין עם אדם שאינו מסוגל להסכים לכך.
על פי ההחלטה, בשנת 2018, במהלך אירוע משפחתי, גבר בן 33 ובת דודתו בת ה-18 נכנסו יחד לתא שירותים כשהיא שיכורה, מסוממת ומתקשה ללכת. לאחר המעשה, היא נמצאה בתא השירותים מחוסרת הכרה. בית המשפט קבע באופן חד וברור כי שכרות עמוקה שוללת את היכולת להסכים ליחסי מין, וכי כל ניצול של מצב כזה מהווה עבירת אינוס. השופט גיא שני חייב את הגבר לשלם פיצויים של חצי מיליון שקל.
פסק הדין נכתב בעקבות מקרים שבהם הביקורת הופנתה אל קורבנות אונס תחת השפעת אלכוהול, והוא מהווה תזכורת חשובה למשמעות ההסכמה החופשית בחוק הישראלי.
לפי סעיף 345(א)(4) לחוק העונשין, אונס מוגדר גם כבעילה "תוך ניצול מצב של חוסר הכרה בו שרויים האישה או הגבר, או מצב אחר המונע מהם לתת הסכמה חופשית".
כאשר אדם נמצא במצב שמונע ממנו לתת הסכמה כזו, בין אם בשל שכרות, סמים, או כל מצב אחר שמערפל את הכרתו, כל בר דעת אמור להבין שאסור לקיים איתו יחסי מין. זהו אינו רק ציווי משפטי, כי אם צו מוסרי מן המעלה הראשונה.
עקרונות היסוד של ההגנה על אוטונומיית הפרט
פסק הדין הזה חשוב בעיקר משום שהוא מזכיר לנו את עקרונות היסוד של ההגנה על אוטונומיית הפרט על שלמות גופו ונפשו, כבודו ותחושת הביטחון שלו.
עם זאת, פרשנות בתי המשפט לאורך השנים לא תמיד הייתה חד-משמעית. לעיתים, במקום להחיל את לשון החוק כפשוטה, בחרו שופטים לצמצם את פרשנותו – ולעיתים אף הפכו את הנטל והטילו דופי בנפגעת על כך ש"לקחה סיכון" או "העזה לשתות", כאילו זו תוצאה מסתברת של בחירתה.
הכרה בעובדה שנפגעות ונפגעים אינם אשמים צריכה להיות ברורה לא רק בפסקי דין, אלא גם בשיח החברתי, בתקשורת ובמערכות החינוך. כאשר החברה כולה תאמץ את העיקרון הזה – נוכל להתחיל לייצר מרחב בטוח יותר באמת
מכאן המשמעות האמיתית של פסק הדין הנוכחי בהבהרת המסר לציבור: האחריות מוטלת על כל אחד ואחת לוודא שהצד השני מסוגל להסכים, או כלשונה של כב' הנשיאה (דאז) בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע, השופטת רויטל יפה כ"ץ: "החובה מוטלת על הנאשם לברר רצונותיה של האישה בטרם יבעל אותה, ואי-ידיעת רצונותיה לא תוכל להצילו מן העבירה, שכן כל שהיה עליו לעשות – זה לשאול אותה לרצונה" (תפ"ח 29075-11-17).
מעבודתי רבת-השנים בליווי נפגעות ונפגעי תקיפה מינית, למדתי עד כמה האמון הוא מרכיב מרכזי בהליך ההחלמה ותחושת הצדק המגיעה להם. כאשר המערכת המשפטית משדרת מסר חד-משמעי – שמי שנמצא במצב שאינו מאפשר הסכמה אינו אחראי לפגיעה שנגרמה לו – היא מחזקת את עקרונות היסוד של מוסר ואמון הציבור במערכת המשפט.
איילת רזין בית-אורהאמון בקורבנות חיוני לא רק כדי לעשות צדק במובן המשפטי, אלא כדי לעצור את מעגל הבושה והאשמה שנפגעים רבים נושאים על גבם על כך שהיו במקום הלא-נכון, ברגע הלא-נכון, או כי שתו אלכוהול. האחריות לפגיעה – משפטית, מוסרית וציבורית – מוטלת על מי שבחר לנצל מצב של חולשה או ערפול.
הכרה בעובדה שנפגעות ונפגעים אינם אשמים צריכה להיות ברורה לא רק בפסקי דין, אלא גם בשיח החברתי, בתקשורת ובמערכות החינוך. כאשר החברה כולה תאמץ את העיקרון הזה – נוכל להתחיל לייצר מרחב בטוח יותר באמת.
איילת רזין בית-אור היא מומחית בקידום שוויון מגדרי ומאבק באלימות מגדרית, לשעבר מנכ"לית הרשות לקידום מעמד האישה
