קשה ללמוד מלקחי העבר. חמישים שנה לאחר מלחמת יום הכיפורים, נכשלו שוב המדינאים, המעריכים הלאומיים ודעת הקהל בשאננות ובזלזול בנחישותו של אויב. קצינים שנחשפו לממצאי ועדת אגרנט כבר בשיעורי היסטוריה בבית ספר ושיננו אותם בקורס קמ"נים, שידעו להסביר מדוע אין להיתפס ל"קונספציה" וכמה חשוב להאזין לעמדת ה"איפכא מסתברא", שהכירו את ההטיות הקוגניטיביות וההיוריסטיקות המטעות שכבר הפכו לקלישאות, ובצידם מנהיגים רהוטים ופרשנים מלומדים, שהטיפו שוב ושוב לבחינת הסיכונים מכל היבטיהם – כל אלה לא הועילו במאומה.
השדרה המרכזית של ההנהגה המדינית והביטחונית, ובראשה נתניהו – המנהיג הדומיננטי כבר עשרות שנים – כשלה, רובה ככולה, בעיוורון אסטרטגי ולא ראתה את מה שלאחר מעשה נראה כמובן מאליו. גם בציבור הישראלי, שהיה מפולג עד זוב דם בשאלות עדתיות, סקטוריאליות ומעמדיות, לא נוהל ויכוח רציני בשאלת הסיכון הנשקף מרצועת עזה. התפיסה של "מלחמה בין מלחמות" והכלת סיכונים חרף התגברותם המתמדת אותגרה בעיקר מן השוליים הסהרוריים, המבקשים תמיד להילחם ויהי מה, מן השעונים המקולקלים המורים מדי פעם את השעה המדויקת או מקומץ פוליטיקאים אופורטוניסטים. דווקא הם צדקו, בעוד רובנו חשנו בנוח עם תפיסת הביטחון הלאומי השגויה. הפקת מסקנות יישומיות ממשגי העבר התבררה להיות קשה יותר מכפי שנדמה. 58 שנים חלפו בין הניצחון במלחמת ששת הימים ועד הניצחון במלחמת שנים-עשר הימים. שתי המלחמות הקצרות שונות מאוד זו מזו, אך שתיהן נפתחו בחשש לקיום מדינת ישראל והסתיימו בנקודות שיא של ביסוס מעמדה האסטרטגי. היום כבר ידוע כי שש שנים לאחר נקודת השיא ההיא, הגענו לנקודת השפל של מלחמת יום הכיפורים, שבעקבותיה גם באו הרעה במאזן התשלומים, סחרור אינפלציוני, משבר פוליטי וחילופי אליטות. מהן, אם כן, השגיאות שנעשו בשנים שלאחר מלחמת ששת הימים, והאם בכוחנו להיזהר מפניהן היום?
הערצת הצבא ואלבומי הניצחון לא ישובו הפעם. ההיסטוריה איננה חוזרת על עצמה, גם אם מהלכיה חורזים. לכן, החששות שלי אינם לזחיחות ביטחונית כמו אז; הם נוגעים למישור אחר
הערצת הצבא ואלבומי הניצחון לא ישובו הפעם. ההיסטוריה איננה חוזרת על עצמה, גם אם מהלכיה חורזים. לכן, החששות שלי אינם לזחיחות ביטחונית כמו אז; הם נוגעים למישור אחר.
הדבר שהוערך בחסר לאחר מלחמת ששת הימים, לדעתי, היה השלכותיה החברתיות והתרבותיות. המלחמה האיצה תהליכים מרחיקי לכת שהחלו לפניה: התרחקות מהמסורת הסוציאליסטית בעלת הניחוח הסובייטי, התמערבות ופיתוח תרבות צריכה. היא שינתה את הנרטיב הציוני, שנקודת מוצאו המקובלת עד אז הייתה בשלהי המאה ה-19, וחיברה אותו ביתר שאת לרצף העתיק של התרבות היהודית.
כתוצאה משינויים אלה, שהיו הכרחיים ואף ברוכים, ההנהגה שכשלה ביום הכיפורים הייתה בסוף דרכה ההיסטורית עוד לפני פרוץ המלחמה. היא איבדה את התנופה האידיאולוגית שלה, התנוונה והושחתה, ועל כן לא השכילה להיערך למלחמה, ולאחריה - לייצב את החברה והכלכלה או לקדם אסטרטגיה מדינית. הטעות הפטאלית אז הייתה התעלמות מזרמי העומק התרבותיים והחברתיים.
הדעת נותנת שגם המלחמה הנוכחית תאיץ שינויים שהתחילו לפניה. את טיבם עלינו להתאמץ לפענח: מה עתידה של "חברת הלומדים" החרדית? לאן מועדות פניהם של ערביי ישראל? האם תהליך המשפטיזציה, החריג ברמה עולמית, יואץ או ייסוג לאחור? האם מתכונת מדינת הלאום האתנית תישאר איתנה? כאמור, לקחים היסטוריים קשים להפקה ועוד יותר קשים ליישום, אך זוהי המשימה העיקרית המוטלת על כתפינו, מיד עתה, בטרם יהיה מאוחר מדי.
