כלל האצבע של העיתונאי הממוצע בישראל בעיתות משבר הקשורות למערכת המשפט הוא לשאול את חברי הקואליציה בראיונות – האם תכבדו את פסיקת בג"ץ? או אם שופטי העליון יקבלו פסיקה מנוגדת לרצונכם, האם תכבדו את הפסיקה? וככה פעם אחר פעם רק בשביל להוציא את הציטוט הנכסף.
מטרת השאלה היא לא באמת לרדת לעומקו המהותי של הוויכוח על היחסים בין הרשויות בישראל ולתהות בכנות אם יכול להיות שמערכת המשפט הגדילה את סמכויותיה יתר על המידה, אלא לצייר קווי הפרדה בין מי שהם כביכול דמוקרטים למי שאינם.
הרעיון מאחורי שאלה כזו הוא להעמיד את המרואיין בסיטואציה שבה תשובתו תיתן מענה להאם אותו אדם הוא ממלכתי או לא. האם הוא מכבד את החוק או שמא מדובר בעבריין פוטנציאלי. האם דמוקרט הוא, או אולי כזה שחותר לערער את יסודות הדמוקרטיה הבסיסיים ביותר. בדרך כלל, השאיפה של אותו עיתונאי ממוצע היא לקבל תשובה שלילית ולקוות שהקטע יהפוך ל"ויראלי" – תפסנו אותו, את ה"לא דמוקרט הזה".
פעם זה היה נבחן ביחס לאירועים אחרים במדינה. "אז אתה באמת מתנגד לנסיגה מלבנון?", או "אתה באמת מוכן לוותר על האפשרות ההיסטורית לשלום עם ערפאת?", תפיסת המרואיין עברה מאירועים מדיניים-ביטחוניים לאירועים משפטיים.
ובשונה מנושאים שקשורים לשטחי ארץ ישראל והערבים, הציפייה של רבים מהמחנה הלאומי מנבחרי הציבור שלהם ביחס למערכת המשפט הייתה להתנהל בדיוק כמו שגלי בהרב-מיארה התייחסה אליה כשבחרה שלא להגיע לשימוע: להתעלם מהמערכת, מהפסיקות ומהדיונים.
גם מבקרי הממשלה וגם האלילה הנוכחית שלהם, גלי בהרב-מיארה, לא יזהו דמוקרטיה גם אם היא תעמוד להם מול הפנים. הם לא מכירים בה כשהיא לא מתאימה להם
רק לאחרונה הסוגיה עלתה שוב לדיון, כשבימין אמרו לנציגיהם לא לשתף פעולה עם פסיקות בג"ץ בעניין רונן בר או דוד זיני.
היחידים שמבחינתם זו כלל לא הייתה אפשרות היו מבקרי הממשלה משמאל, ומהצד השני - נתניהו. הוא ואלה ראו באפשרות כזו ביזוי של בית המשפט. רק שאצל האחרונים מדובר באהבה שתלויה בעמדתו של בית המשפט ביחס למה שחשוב להם. זה נכון למחאת קפלן ונכון לבהרב מיארה.
נוה דרומיצילום: איליה מלניקובכל עוד בית המשפט נוקט בעמדה לעומתית כלפי הממשלה - הוא מקובל על הנוגעים בדבר. אך אם הוא סוטה במקצת מהתקן - הכל מותר כולל לא לכבד את פסיקת בג”ץ.
וכך נוצר מצב שדווקא היועמ”שית, זו שמבקשת לייצב עצמה כמדינת בית המשפט - היא שמזלזלת בסמכותו. לזכותה ייאמר, שבית המשפט הוא שנתן לה את הביטחון להרגיש שהיא מעל החוק. הרי השופט עמית בעצמו אמר שראש הממשלה לא יכול לחלוק על היועמ"שית, מה שמתחיל בנטילת סמכות מראש ממשלה – עשוי להסתיים גם בנטילת סמכות משופט עליון.
ועם זה אין בעיה למבקרי הממשלה והרפורמה המשפטית. משום שהשופט סולברג, למרות שלא פסק עוד דבר בהקשר של פיטורי היועמ"שית בהרב-מיארה, כבר חטף על כך שלא קיבל את ההחלטה המצופה ממנו על ידי מי שרוצים לחשוב שהם דמוקרטים.
אבל גם הם וגם האלילה הנוכחית שלהם, גלי בהרב-מיארה, לא יזהו דמוקרטיה גם אם היא תעמוד להם מול הפנים. הם פשוט לא מכירים בה כשהיא לא מתאימה להם.
