על אף שצה"ל אינו מאפשר לקבל את מלוא הפרטים, הדיווחים הטרגיים על עוד ועוד חיילים שמתאבדים או מנסים להתאבד צריכים לקבל ביטוי משמעותי יותר בשיח הציבורי, בייחוד כשאנו חושבים על הסיבות לסיים כבר את המלחמה בעזה. הסיבות המרכזיות לצורך להפסיק את המלחמה ברורות: להציל את החטופים שנותרו, למנוע מעוד חיילים לאבד את חייהם, וגם, יש לומר, כדי להימנע מההרג הבלתי פוסק בעזה, שהוא כשלעצמו יסכן את ביטחוננו, כשמעגל האיבה יתעצם משום שהדורות הבאים ירצו לנקום.
מעבר לסיבות ה"גדולות" להפסקת המלחמה יש סיבות קטנות יותר, אולם גם הן משמעותיות. המאמץ הפיזי והנפשי העצום של החיילים שעדיין מגויסים למלחמה, כמו גם חשיפתם היום-יומית לסכנה, למראות ההרס והאוכלוסייה האומללה בעזה, מכבידים על הנשמה. את המחיר ישלם דור חבוט של צעירים ישראלים שיהיו טראומטיים וישפיעו על החברה כולה. גם הישראלים שאינם משרתים בצבא חוו כמעט שנתיים קשות שלוו בסיפורי הזוועות של הנרצחים והחטופים, טילים ותקופה מתוחה. אמנם חלק מחברות התעופה חזרו לשגרה ורבים מנצלים את הקיץ לחופשות בחו"ל, אך גם עצם החיים תחת סכנת ביטול לכל חופשה אינו דבר נורמלי במדינות מתוקנות. ויש עוד דברים שכבר התרגלנו אליהם, אך גם הם מעיבים על החיים: למשל, העובדה שכמעט שנתיים לא מתקיימים בישראל משחקי כדורגל וכדורסל בינלאומיים, שרק אמנים בודדים מוכנים להופיע כאן, ושיתופי פעולה של אקדמאים והייטקיסטים עם קולגות בחו"ל נפגעים בשל הניכור כלפי ישראל.
בחודשים הראשונים למלחמה, תחת אימי 7 באוקטובר, הרגשנו שהדבר החשוב הוא לייצב את הביטחון ולנצח במלחמה. אבל לטווח הרחוק חשוב לזכור שבישראל חיים בני אדם שאינם רק כלי משחק בשאיפות אסטרטגיות גדולות. ישראל צריכה להיות גם מקום שלאזרחים כיף ונעים לחיות בו, ויש לה פוטנציאל אדיר להיות כזו. נכון, "כיף" נשמע כמו דרישה מוזרה לנוכח שלל הבעיות הגדולות שמעיבות על חיינו – למשל, סוגיית גיוס החרדים. אבל האמת ההיסטורית היא שנדבך מרכזי בתוכנית של חוזה המדינה, הרצל, היה להיות עם ככל העמים, שיהיה כיף לחיות במדינת היהודים, שנועדה להיות גם מרכז תרבותי ואסתטי במרחב. בישראל לא חסרים כאלה ששואפים להיות ראש ממשלה, וכולם מבטיחים לנו הבטחות רבות ומגוונות. אולם אף אחד מהם לא מעז לחזור לחזון המקורי של הרצל, ומנסה להבטיח מדינה שכיף לחיות בה. הרצל דיבר על רכבת מודרנית, בנייני אופרה להופעות מוזיקליות, מבנים ארכיטקטוניים מותאמים למזג האוויר וטיילות שנעים לצעוד בהן. הוא חשב על מדינה שתצטיין טכנולוגית ותבלוט בהיצע התרבותי שלה. המנהיגים שלכאורה ממשיכים את דרכו מפחדים לעסוק בהיבט הזה, של להבטיח כיף ונעימות. האחרון, אגב, או אולי היחיד, שדיבר על רצונו להנהיג מדינה שכיף יהיה לחיות בה היה אהוד אולמרט, אולם דבריו נתפסו למרבה הצער כמגוחכים, וממילא כהונתו הקצרה לא הביאה להשלמת המשימה.
אבי שילוןלמנהיג ישראלי קל יותר להבטיח "לעולם לא עוד!" ולדבר על "ניצחונות" ו"שינויים אסטרטגיים", אך גם לחיים עצמם יש ערך, ולדברים הקטנים יש משמעות. כל עוד ההנהגה לא תסיים כבר את המלחמה, תשחרר את הדור הצעיר למנוחה הנדרשת ותתקן את אי-הצדק הטמון במצב שבו יש מי שתורמים ויש שמשתמטים – אנחנו נחיה במדינה שאולי הצליחה מבחינה ביטחונית ואסטרטגית, אבל אזרחיה לוקים ברמות משתנות של דיכאון קולקטיבי.
פורסם לראשונה: 00:00, 17.07.25
