לאורך שנים, משאים ומתנים בענייני שבויים ונעדרים סבלו עליות ומורדות, שאלות חידתיות וזיהוי שעת רצון המאפשרת פריצת דרך. הדרמה לפרקים מכבידה עד מאוד, ומנגד תחושת הסיפוק להבקעה במו"מ ושיבת הנעדרים מלווה בתחושה עמוקה של התרוממות רוח.
המורכבות, מטבע הדברים, קשורה גם בעמדות הצד הישראלי לתהליך ונכונותו לשלם את המחירים הכרוכים בעסקאות, שלרוב (להוציא חריגים) אינן קלות לעיכול. אך מה שאנו עדים לו בשנה האחרונה ומעבר לה, איננו מזכיר את הנורמות והערכים שהיו מקובלים בתחום השו"ן ב-40 השנים האחרונות: כיום, הפוליטיקה גוברת על דיני נפשות. שיקולים ציניים של הארכת המו"מ לטובת שעון החול הפוליטי גוברים על המסוכנות החמורה הנשקפת לחטופים בשבי המרצחים מחד, ומעוררים חשש ביחס ליכולת לאתר את אלה שאינם בין החיים מאידך.
תרבות ניהול הסיכונים של ממשלת ישראל במגעים לשחרור החטופים כבר הוכחה ככושלת, וכרוכה במחיר דמים בלתי נסלח
מגמות שליליות אלה אינן חונות בוואקום. טבעו של המו"מ להיות אכזרי, משתנה ודינמי – וחמאס מזהה את הגמגום הישראלי במו"מ ואת האבידות שצה"ל סופג בשדה הקרב, כמצע להקשחת עמדותיו הן ביחס לעמדות הנסיגה של צה"ל, והן ביחס למפתחות שחרור האסירים, זהותם ומאפייני השחרור של החטופים החיים.
ובתוך כך, בולטת אמירתו המטרידה של דובר חמאס אבו-עוביידה לאחרונה, ולפיה "זו הפעם האחרונה שחמאס יהיה מוכן לדון בעסקה חלקית, שאליה חותר נתניהו". אם יידחו תנאי הארגון, כך אבו-עוביידה, חמאס ייאות בעתיד לדון אך ורק בעסקה כוללת. אלו מסרים ומטרידים במיוחד, שיש בהם כדי להעיד על אובדן פוזיציה ישראלי הולך ומעמיק בתהליך המו"מ, ביטוי עמוק לרשלנות הטיפול של הדרג המדיני בתהליך. אך מעבר לאלה, בולטת עוד נקודה מעיקה: חמאס חותר לצמצם עוד ועוד את האג'נדה של המו"מ, ולמעשה מאותת כי ברצותו ימשיך בתהליך וברצותו יסגור את הדלת למגעים.
בתרחיש קיצון, חמאס עשוי לנקוט בפרקטיקה מוכרת של "סגירת התיק", תרחיש אימים כשלעצמו מבחינת החטופים ובני משפחותיהם. זוהי שיטה שאותה נוקטים ארגוני טרור כדי להפגין שליטה. כך, למשל, איראן וחיזבאללה נקטו שיטה זו לא אחת בפרשת רון ארד, ואילו סינוואר הגה שיטה דומה עת המגעים להשבת חללי צה"ל הנעדרים ממבצע צוק איתן עלו על שרטון. בשעתו, כחלק מדירקטיבה מדינית של רה"מ נתניהו לחיזוק חמאס ולשימור העימות בעצימות נמוכה, הדברים התקבלו בשלוות נפש בלשכת רה"מ, אפילו שהמשמעות הייתה מרחיקת לכת מבחינת אברה מנגיסטו והישאם א-סייד, שהוחזקו בשבי שנים רבות.
חלק מהמיועדים לשחרור מצאו את מותם בשבי
תרבות ניהול הסיכונים (במנעד שבין השרידות הפוליטית לבין השבת החטופים) של ממשלת ישראל במגעים לשחרור החטופים כבר הוכחה ככושלת, וכזו הכרוכה במחיר דמים בלתי נסלח. כך, על אף קולות בקבינט (דוגמת ח”כ אייזנקוט) בשעתו כי יש למצות את "עסקת הפעימות" עד תום, הלחץ הפוליטי לשוב ללחימה הקריס את העסקה טרם הושלמה, וחלק מהמיועדים לשחרור מצאו את מותם בשבי.
אבי כאלוצילום: אלוני מורכל הנורות האדומות בוהקות. עיכוב נוסף בשחרור חטופים מטעמים ציניים אינו רק עניין של בהילות, אלא גם של השתנות במצב החטופים, בשטח, בעמדות חמאס, בקשב האמריקאי ובנכונות האזורית להתקדם מעבר לעסקה. על ממשלת ישראל למלא את חובתה כלפי אלה שהפקירה ולהשיבם הביתה – ויפה שעה אחת קודם.
פורסם לראשונה: 00:00, 22.07.25
