זברות.
השבוע ראיתי מודעה בפייסבוק. מישהו מוכר בית במשגב עם שבגבול לבנון. 2.8 מיליון שקל. בתגובות שמתחת, הסתכלתי, העם פרח. "לא ישלמו לך", כתב אחד; "מנהרת רדואן מתחת לסלון", קבע שני; "לא מצליחה להבין מה אתם עושים שם", העירה שלישית.
"ניתן להחזיק שם סוסים?" התעניין מישהו. "ג'ירפות", השיב לו אחר. "זברות לפי אמנת לאס-וגאס", התלוצץ שלישי.
ועל כל הערה כזאת, ברור לכם, בא שיגור נגד. "איזה תגובות מגעילות", "צרי עין שלא יודעים לפרגן", כאלה.
ואתה קורא ואומר לעצמך: הבן אדם מוכר בית. מה יש לריב? תשאלו כמה חדרים, תשאלו אם יש מה לדבר על המחיר, תתקדמו. אבל איפה. 99 אחוז לא היו בקטע של הנכס. הם באו להתברדק
ואתה קורא ואומר לעצמך: הבן אדם מוכר בית. מה יש לריב? תשאלו כמה חדרים, תשאלו אם יש מה לדבר על המחיר, תתקדמו. אבל איפה. 99 אחוז לא היו בקטע של הנכס. הם באו להתברדק. והשקיעו בזה. השקיעו! היה אחד שצירף מפה. מפה! "אח שלי", הוא כתב למוכר, "אתה יותר קרוב לחיזבאללה מלמטולה. איך 2.8?"
שבטים.
נראה לי שגיליתי מה יכולת העל שלנו כעם. אין עוד כמונו בלהתווכח. נכון, עולם המדע ידע תגליות מפתיעות מאלה, ועדיין, השנתיים האחרונות חידדו אותנו בזה. מיקצעו אותנו. תנו לנו סוגיה, כל סוגיה – חקירת אונס של ח"כ, טקס הריסת בתים מוזר בחולון – ואנחנו כבר נדע מה לעשות עם זה.
זו לא צריכה להיות סוגיה ברומו של שום דבר. גם הטיעונים לא. מה שחשוב זה שההוא, העוכר שממול, ישמע שהוא כזה. או שרלטן, אלים, מסגביר, ביביסט, קפלניסט. ואנחנו נשטח טענות, בום על הפרצוף שלו.
האמת? ככל שמתרבות הצרות סביבנו, אנחנו מתשכללים. זה בא לנו טבעי. בהכי מולד. שימו אצבע על נושא, ונתחלק לשבטים סביבו.
סטארט-אפ של ויכוחים נהיינו. עם הנצח לא מפחד משום מריבה.
פיקס.
יש לזה גם צדדים חיוביים כמובן. אנחנו מעורבים, מעודכנים, אכפתיים, אידיאולוגים, מתחככים אחד בשני. וכשהחיכוך מבוקר ולא אישי, אפשר אפילו לצמוח מזה.
אולי בגלל זה הממשלה הנוכחית יושבת עלינו פיקס. לעשות בייביסיטר לדג זהב גדול עליה. ועדיין, בתחום הספציפי של המחלוקות, היא עוזרת לנו למצות את היכולות הגלומות בנו.
עוד לא קמה הסוגיה, ככל שתהיה עובדתית וברורה, שהיא לא תדע להציב עולם הפוך מולה. בהכי אבסורד שיש.
האסון הגדול בתולדות ישראל? "זה מנע אסון גדול יותר", תעלה הטענה. כסף מהקטארים או הדלפה ל"בילד" על חשבון החטופים? "לפנינו הרי גיבורים נרדפים", יאמרו. ועכשיו בואו נדון בזה. מה כבר יהיה.
אין עוד טוב ורע בעולמנו. ואין הסכמה. אבדה וזהו. אם אהרן ברק קבע שהכל שפיט, בא נתניהו וקבע – על הכל ניתן להשיג. ואז לריב לאומית.
ניסיון.
בגלל זה היה קצת מוזר לשמוע על החלטת הממשלה לדחות את הדיון בהדחת היועמ"שית עד אחרי תשעה באב, כדי לא להרבות מחלוקות בעם בתקופה הזו. כלומר מצד אלו שמתמחים בלהרבות מחלוקות.
כאילו, באיזה קטע? מי אתם שתמנעו מאיתנו סכסוך טוב? אתם רואים שאנחנו חמים, לא? יש פה עם שמגשים את ייעודו. שנמצא בעומקה של שליחות. וכפי שניתן לראות, נהדר בזה.
אבל יודעים מה, יצא שבאמת כמעט תשעה באב. ויצא שבין המצרים. שנאת חינם, המועד מלמד אותנו, מעולם לא שיפרה את מעמדנו. אז אפשר לנסות אחרת. כאילו לא לריב. או סתם, לקחת על עצמנו מריבה אחת פחות. לכו תדעו, אולי זה ימצא חן בעינינו ונרצה גם אחרי.
שננסה? יש אחד מוכר בית במשגב עם. 2.8 מיליון רוצה הבן אדם. דונו.
פורסם לראשונה: 00:00, 30.07.25
