סביב כישלון 7 באוקטובר הדרג המדיני בישראל פיתח "אליבי", לכאורה, ולפיו מערכת הביטחון לא התריעה בפניו על המתקפה הצפויה, וזאת למרות שהמחדל התפתח שנים לפני כן, ובמעורבות עמוקה של פוליטיקאים. התירוץ הזה לא תקף נוכח הצונאמי הבינלאומי המתרגש על ישראל, וייתכן שמצוי רק בראשיתו. התרעה על האתגר ניתנה על ידי רבים (כולל כותב שורות אלה) במהלך החודשים האחרונים, ונראה שהוצגה גם על ידי מערכות הביטחון, אבל הממשלה כך נראה סירבה להתרגש מהאיום הצפוי.
ההתרעה הועלתה לפני כמה חודשים, כשצרפת וסעודיה הכריזו על יוזמה להכרה בינ"ל רחבה במדינה פלסטינית במהלך כינוס עצרת האו"ם הצפוי בספטמבר הקרוב. האזהרות נתקלו לרוב בטענות שהמהלך נובע ממצוקה פוליטית של הנשיא מקרון מבית, שלא תהיה משמעות מעשית להכרזה, ושארה"ב ניצבת לצד ישראל ותמשיך לאשר לה לעשות ככל העולה על רוחה, בעיקר במישור הצבאי.
מה שנתפס כזרזיף לא מזיק הפך בשבוע שעבר לשיטפון, עם הכרזות בריטניה וקנדה על כוונה להכיר במדינה פלסטינית בספטמבר, איתותים דומים מצד מדינות אחרות (לרבות ידידות, ובראשן גרמניה), וכן איסור שהטילה הולנד על כניסת השרים סמוטריץ' ובן גביר לתחומה. ביטוי חמור במיוחד לצונאמי הגובר גולם באיתותים אירופיים על בחינת צמצום השת"פ בתחומי המסחר והמדע.
תגובת ישראל משקפת חוסר הבנה עמוק לגבי מהות האתגר, ובמידה רבה גם חוסר אונים. הרוב פוסקים שהבעיה נעוצה בהסברה כושלת, בעיקר סביב המשבר ההומניטרי בעזה. אחרים בצמרת המדינית מרחיקים לכת: מאשימים את מדינות המערב בחיזוק חמאס, לרבות אחריות להקשחת עמדותיו במו"מ על עסקה; קוראים להקים מדינה פלסטינית בשטחן; מזהירים שהן מחזקות את האיסלאם בשטחן; וכרגיל, הבוטה ביותר הוא בן גביר ש"זיהה" חזרה של גרמניה לתמיכה בנאציזם.
רגע לפני שישראל נכנסת לנעליה של רוסיה בהנהגת פוטין, של סרביה בעידן מילושביץ', או של דרום-אפריקה בימי האפרטהייד, נדרשת התעשתות מהירה של הממשלה
ישראל לא מבינה שרוב העולם מתקשה בהדרגה לראות בטבח 7 באוקטובר הצדק לכל מהלך שננקט, ומנגד, מתחיל לתאר את ישראל כגורם מופרע המתבסס על שני יסודות: הראשון – הפעלת כוח בכל זירה ובכל מצב, בלי מעטפת אסטרטגית או מעשה מדיני; והשני – חזון אידיאולוגי הנשען על אמונה יוקדת ושאיפה לשינוי רדיקלי של המציאות, כפי שנשקף מהקריאות לסיפוח שטחים בעזה ובאיו"ש, לעידוד הגירה (בלי שיודעים בעולם לאן בדיוק "יהגרו" העזתים), לפיתוח מחדש של ההתיישבות בעזה ולעיבוי ההתיישבות באיו"ש.
לאן חותרת ישראל?
הבעיה היא אכן הסברה, אך לא במובן של חשיפת התמונה האמיתית, אלא הבהרה לאן בעצם חותרת ישראל. הפער לא נסוב רק סביב המשבר ההומניטרי בעזה – שמשקף כישלון חריף של המאמץ הישראלי לשנות מהיסוד את המצב באזור – אלא נוגע גם לאיו"ש, שם גובר פוטנציאל הפיצוץ על רקע ריבוי החיכוכים בין מתיישבים לפלסטינים, דבר שגרם אף לאמריקאים לתבוע באחרונה הבהרות בעקבות הרג פלסטיני בעל אזרחות אמריקאית סמוך לרמאללה.
גישת הממשלה נוכח הצונאמי משקפת שילוב בין תפיסה בסיסית של חלק גדול בה (אך לא של נתניהו), ברוח "בגויים לא יתחשב", שלא מייחסת חשיבות רבה למערכת הבינלאומית, לבין האמונה שלפיה כל עוד טראמפ לצד ישראל – לא יאונה לה דבר, הערכה שהתחזקה נוכח הביקורת שהטיח הנשיא האמריקאי במדינות במערב לאחר שהכריזו על כוונתן להכיר במדינה פלסטינית. ישראל החליטה למעשה להמר על כל הקופה: לסמוך על נשיא שידוע כלא צפוי, למרות שמתרבות ההסתייגויות מהתנהלות ישראל – במפלגתו שלו בפרט ובציבור האמריקאי בכלל, ושקיימת אפשרות שהעולם הערבי, ובפרט סעודיה, בעלת ברית חשובה של וושינגטון, יחל בקרוב להפעיל לחץ כבד על טראמפ בתביעה לשינוי גישה כלפי ישראל.
התעקשות מקבלי ההחלטות המדיניים להימנע מהצגת אסטרטגיה ומדיון עומק בנושא הפלסטיני – גישה שרווחה בקרבם ערב 7 באוקטובר ונשאה "תרומה" משמעותית להיווצרות הקונספציה – מסיבה לישראל בידוד גובר ופוגעת קשה בדימויה. זאת, מעבר לנזק החמור שנגרם בעקבות מלחמת ההתשה בעזה שמלווה בנפגעים, מחלוקת פנימית קשה, התרחקות מיעד שחרור החטופים והתקרבות לכיבוש כל הרצועה – תרחיש שמקודם על ידי מיעוט שלא טורח להסביר מה המשמעויות העמוקות של צעד כזה.
מיכאל מילשטייןצילום: יח"צכדי שלא ייטען שוב שהאיום המתקרב לא הוצף – בפרפרזה לטענות סמוטריץ' כי לפני 7 באוקטובר לא שמע על הנוח'בה ועל טבעת האש האיראנית – יודגש: הגל הבא והעוצמתי במיוחד של הצונאמי המדיני צפוי בספטמבר הקרוב. האיום המוגבל יחסית (והסמלי) הצפוי הוא הכרה בינלאומית רחבה במדינה פלסטינית, והחמור יותר – התרחבות השיח לגבי הטלת עיצומים תקדימיים במישורים המדיני, הכלכלי והביטחוני, דבר שישפיע דרמטית על חיי כל הישראלים ועל מעמד ישראל במשפחת העמים. רגע לפני שישראל נכנסת לנעליה של רוסיה בהנהגת פוטין, של סרביה בעידן מילושביץ', או של דרום-אפריקה בימי האפרטהייד, נדרשת התעשתות מהירה של הממשלה, ובעיקר של העומד בראשה, להבחין בתהום שאליה מובלת המדינה, איום שנגזר כמעט כולו מהמדיניות הננקטת בנושא הפלסטיני.
ד"ר מיכאל מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז דיין באוניברסיטת ת"א
