בכל ערב, סביב השעה 20:00, מתחילים בני הנוער של קריית שמונה לזרום אל "פארק הנוער" הזמני שהוקם בעבורם, ובו מבלים בדרך כלל עד הסגירה בשעה 2:00 לפנות בוקר. המקום שוקק חיים: מוזיקה, פודטראק שמחלק אוכל בחינם, אוהל עם סרטים ומתחם משחקי פלייסטיישן, שולחנות ביליארד וכדורגל ואזורי ישיבה על נחל עין הזהב שזורם בלב העיר.
"סתם החזירו אותנו לפה, לעיר רפאים", אמר ל-ynet הנער מעיין טסה, שלא הסיר את עיניו ממסך הפלייסטיישן הענק שהוצב במרכז מבנה שהיה פעם המוזיאון למורשת ולנחישות של מייסדי העיר הצפונית. גם המבנה הזה ניזוק במלחמה. "היה נחמד בהתחלה לחזור, אחרי שנה וחצי במלון, אבל עכשיו הבנתי שסתם החזירו אותנו", הוסיף. "הכול נסגר מוקדם, הרוב לא פתוח והעיר מתה ב-19:00-18:00. היה צריך להחזיר אותנו לעיר נורמלית, לא לעיר בשיקום".
הפער בין הציפיות לקראת החזרה הביתה לבין המציאות שפגשו הנערים בפועל הוא גדול. "מבאס אותי שחזרנו לעיר ועקרונית לא השתנה כלום לטובה", אמר דוד איפרגן, שעולה לכיתה י"ב. "חשבתי שאשאר לגור בקריית שמונה, אבל היום, כשראיתי מה קורה בחוץ, אני יודע כבר שלא. אין פה חיים".
לדבריו, "דואגים לנו פה לאטרקציות ויש את המתחם הנהדר הזה, אבל בסוף אוגוסט גם זה ייגמר. רוצים שנישאר? תביאו לפה חנויות. אפילו הקניון שהיה לנו לא חזר לפעול". נועם רואימי, שעולה לכיתה י"א, חזר לעיר כבר באמצע המלחמה, עוד לפני הוריו: "נשבר לי מהפינוי והייתי בבית לבד. אני לא רואה את עצמי נשאר לגור פה אחרי התיכון, כי אין פה כלום. אני לא רוצה לגמור בעבודה בפיצוצייה".
מחוץ למבנה המוזיאון העתיק, על ספסלי עץ שבנו בני הנוער באחד הערבים פה, ישב רועי (שם בדוי). "היה לי מאוד קשה לחזור לפה. כל החברים הכי טובים שלי בעולם נשארו שם מאחור בנתניה", שיתף. "אני מבין שאין להורים שלי ברירה, כי פה מקומות העבודה שלהם והמשכנתא על הבית. עד לפני הפינוי הייתי הילד הכי אדיש בעולם, עכשיו אנשים יודעים שאני בסטלה טבעית. אנשים פה בשוק לראות אותי ככה, אנרגטי. הייתי בנתניה, זו עיר על רמה".
גם מעיין דיגורקר (16), שעולה לכיתה י"א, לא רואה את עצמה נשארת בעיר. "אני אוהבת את קריית שמונה ומחוברת לעיר הזאת, אבל אני רוצה להגשים את עצמי במקום אחר. אני יודעת שזה לא המקום לעשות את זה", שיתפה. "חזרתי מעיין אחרת. בטבריה הכרתי את עצמי מחדש ונחשפתי ל'חיים'".
מעוזי העיר נטושים
בתוך כל המורכבות הזו ישנם גם קולות אחרים, כמו זה של לידור אטיאס, ששב באחרונה לעיר אחרי שהות ממושכת בטבריה. "אני רואה את העתיד שלי בקריית שמונה, כי זה המקום שבו גדלתי. אני לא מאמין שצריך להתייאש," אמר, אך הוסיף כי "זה נכון שחזרנו מהפינוי ועבר הרבה זמן, אז הייתי מצפה שהדברים יפעלו כבר."
ברכבת הבניינים שבה גר אטיאס פגע טיל חיזבאללה וגרם להרס רב שעדיין לא שוקם. "עצוב לי לראות שהבניין שצמוד אלינו עדיין הרוס", שיתף. "צריך לדאוג לאנשים האלו, לשכנים שלי. צריך לתת תקציבים לחנויות ולעסקים פה כדי שיפתחו מחדש כי אנחנו זקוקים לזה. גם אני חושב שסתם החזירו אותנו לפה".
מתחם הבריכה העירונית נטוש מזה שנתיים ועלות שיקומו מוערכת בעשרות מיליוני שקלים. כך גם האצטדיון העירוני, שהיה פעם ביתו של הקבוצה המקומית שזכתה באליפות ובגביע המדינה בכדורגל. שלוש פגיעות רקטות ישירות פגעו בכר הדשא השביתו אותו מפעילות. גם מגרשי הספורט וגני השעשועים מחכים עוד לתקציבי השיקום וחלק מבתי הספר בעיר עוד לא מוכנים לפתיחת שנת הלימודים, שתחל בעוד פחות מחודש.
ובינתיים, מחלוקות בין ראש העירייה למשרדי הממשלה מונעות את התקדמות השיקום. בהחלטת הממשלה האחרונה לפני כשבועיים על הקצבה בסך מיליארד שקל, קריית שמונה קיבלה סכום בלתי-מספק. כך למשל, המדינה תחלק קרקעות לזוגות צעירים משרתי מילואים ב-50 אלף שקל לשטח לבנייה בכל יישובי הסביבה - אבל לא בעיר הצפונית.
אלימות, הטרדות וסמים: "העיר על סף תהום"
התסכול והשעמום גולשים במהירות לרחובות. כמה דקות לאחר שנסגר המתחם בפארק הנוער, מעט אחרי 2:00 לפנות בוקר ובמרחק קצר משם, החלה תגרה. שני נערים נדקרו, שלושה נעצרו. זו רק דוגמה אחת לתופעות קשות של אלימות, ונדליזם, הטרדות מיניות ושימוש בסמים, שהתעצמו מאז החזרה לעיר.
סנ"צ אריק ברקוביץ', מפקד תחנת משטרת קריית שמונה, מודאג מאוד ולא מופתע מהמציאות. "ציפינו לעלייה באלימות", אמר. "אוכלוסייה חלשה יותר חזרה, והנוער נחשף לרעות חולות בערים הגדולות. אנחנו רואים פה תופעות שלא הכרנו לפני. מתי היה אי פעם מקרה של שוד של נערים בקריית שמונה? של עבירות מין וסמים חמורות?".
אלעד קוז'יקרו, מנהל רשת המתנ"סים בעיר, מסתובב בין עשרות בני הנוער שבילו במתחם. "זה מאוד צורם לשמוע את התחושות שלהם, אבל הן לא מפתיעות," הודה קוז'יקרו. "אנחנו בעיצומו של משבר מאוד גדול. ילד שהלך מפה בגיל 13 וחצי וחוזר בגיל 15 וחצי, עבר שינויים שהם כמו בתקופת עשור בקרב אדם מבוגר. זה לא מבהיל אותי, רק מחדד עד כמה גדולה המשימה שלנו".
קוז'יקרו מאמין שהתחושות של הנערים משקפות את מה שהם שומעים בבית. "אלו תחושות שמעידות על משהו רחב יותר", הסביר. "התפקיד שלנו הוא לא רק להנהן מול התחושות והאמירות של בני הנוער, אלא להוביל למציאות טובה יותר. לדברר את התסכול, אבל לא לוותר ולייצר מקורות גאווה כמו פארק הנוער הזה שאין בשום עיר אחרת". טל בסכס, מנכ"ל החברה למתנ"סים, ציין כי "החזרה הביתה היא לא רק לארבעה קירות - אלא לשוב לתוך קהילה מאוחדת, מחבקת ומלוכדת, וזה בדיוק הלב של העשייה שלנו".
9 צפייה בגלריה
"נשענים בינתיים על קרנות ותרומות". נזק מפגיעה באצטדיון בק"ש
(צילום: דוברות עיריית קריית שמונה)
מאחורי היוזמה של מרכז הנוער עומדות החברה למתנ"סים וקרנות צדקה, שמנסות לתת מענה למאות נערים ונערות שחזרו לעיר אחרי קרוב לשנתיים של פינוי, ומוצאים את עצמם משוטטים ברחובות חצי נטושים. "פארק הנוער עולה קרוב למיליון וחצי שקל, ולא קיבלנו עדיין שקל אחד מהמדינה לפעילויות הבלתי פורמליות", סיפר קוז'יקרו.
לדבריו, "אפילו לקייטנות הילדים עוד לא הגיעו הכספים שהובטחו בהחלטות הממשלה. אנחנו נשענים בינתיים על קרנות, תרומות ותקציבים מקומיים. מדברים על סכומים גבוהים שתשקיע המדינה בעיר, אבל אם זה לא יגיע אתמול או שלשום, זה לא יעזור. מה יעזור כסף כשנאבד אלפי תושבים? אני מרגיש שקריית שמונה נמצאת על סף תהום. היא יכולה או לקפוץ, או לקרוס".
ראש העירייה, אביחי שטרן, מנסה לשדר אופטימיות. "כולנו עמלים להביא החלטת ממשלה שתיתן מענה להתיישבות העירונית ויש לנו תוכניות סדורות", אמר. "אנחנו פועלים להביא עתיד שקריית שמונה לא הייתה בו מעולם, עם רכבת ואוניברסיטה ושכונות חדשות ומתחמי התחדשות עירונית. חייבים להחזיק בתקווה הזאת ולפעול למענה".
פורסם לראשונה: 00:00, 04.08.25
