מול אגף השיקום של משרד הביטחון בפתח-תקווה ניצבים כבר כמעט שבועיים אוהלי המחאה של הלומי הקרב שזועקים לטיפול, שמאסו בסחבת ובבירוקרטיה – ודורשים לקבל שוויון זכויות כמו של הפצועים בגוף. המפגינים, שיזמו את המחאה על רקע העלייה במקרי האובדנות בצה"ל, מזהירים: "לא רוצים להיות הבאים בתור להתאבד". מחר (חמישי) הם יתייצבו מול שער בגין בדרישה שישמעו אותם.
קראוון אחד, שלושה אוהלים, שירותים כימיים ומקלחת ניידת הפכו לביתם של שישה הלומי קרב מול משרדי אגף השיקום. בידיהם אוחזים בשלטים: "הלומי הקרב לא שקופים", "תופסק האפליה בין הלומי הקרב לנכים פיזיים", "הלומי הקרב דורשים צדק" ועוד.
"במהלך היום עוברים כאן כ-100 אנשים. הלומים, משפחות שלהם או כאלה שמגיעים לתמוך ולחזק, מביאים לנו משהו לאכול, אומרים לנו שהם אוהבים אותנו ושהלב שלהם איתנו", מספר עומר אמסלם, ממובילי המחאה.
אמסלם (32), אב לשני ילדים, הוכר כפוסט-טראומטי עם 50% נכות נפשית. אחרי מבצע צוק איתן, הוא סבל מהתקפי חרדה, קוצר נשימה וקשיי שינה. "הדבר הראשון שמשרד הביטחון נותן זה כדורים, שאני מסרב לקחת. הם הופכים אותך לנרקומן, הם רומזים לך שמעדיפים אותך בארון", משתף עומר ומוסיף: "אנחנו דורשים שוויון זכויות. זה שאין לי פרוטזה, לא אומר שאני יכול ללכת. אולי פיזית זה נראה שכן, אבל נפשית אני פשוט לא מסוגל".
המחאה, שהתעוררה דווקא עכשיו, מגיעה על רקע עלייה במקרי האובדנות בקרב לוחמי מילואים, כאשר רק מתחילת שנת 2025 נרשמו כבר 16 מקרים כואבים המוכרים בצה"ל. "זה הורג אותנו, אלו אחים שלנו. אין הלום קרב שלא היה במקום הזה, שלא שקל לעשות את זה בעצמו. בכל פעם ששומעים על עוד מקרה של חייל שהתאבד – זה מציף. כולנו באותה הסירה, ובכל מקרה נורא כזה הוא כמו עוד חייל שעוזב את הסירה וטובע".
לצידו במחאה עומדת שושי, אם לשני לוחמים – האחד הוכר כפוסט-טראומטי לאחר שירות סדיר בחטיבת כפיר, השני כעת בהליך הכרה מול משרד הביטחון בעקבות שירות מילואים בחרבות ברזל. "זה עלה לנו בדם, יזע ודמעות", היא מספרת על הליך ההכרה בבנה הצעיר.
"תחילה לא רצו להכיר בו, ואז הוא זומן לוועדה 'לבדוק אם עוד סובל מזה', אז הוכר עם 39% נפשי ופיזי. זו לא שפעת, זה לא פשוט עובר. הוא עזב את הארץ לניו-יורק בעקבות מה שקרה לו. זה עצוב לי מאוד, אבל כבר לא היה מסוגל יותר". לגבי בנה השני שיתפה: "הוא השתנה מאוד. דרוך ועצבני, ילד אחר לגמרי, אדם שלא הכרתי. אני דואגת לו, ובעצמי הולכת לטיפול בתור אמא לשני הלומי קרב. המענה הראשי הוא לילד, אבל הפוסט-טראומה משפיעה על כל המשפחה".
גם שון דננברג (32) מקריית-ים, נשוי ואב לארבעה ילדים ששירת כלוחם באוגדה 98, החל בהליך הסבוך על מנת שיכירו בו כפוסט-טראומטי. "הפקירו אותי, אני לא יכול לחיות ככה בכבוד ולהתפרנס", הוא מספר בכאב. "הילדים מבינים שהמצב קשה. כשאחד מהם פותח את המקרר ונכנס לפרנויה שנשאר לו מעדן אחרון, הוא מתלבט עם אמא שלו אם יאכל אותו עכשיו או אחר כך. בחיים לא הייתי במצב כזה נוראי".
אחרי שהסתגר בביתו מאז ששב מהמילואים, שון יצא לראשונה עבור המחאה. "הילד שלי חזר לעשות פיפי במיטה, כנראה חושב שאני במילואים. כל היום בוכה, שואל איפה אבא. לא אעזוב פה עד השינוי", הבטיח.
על החוויות המטלטלות לאורך הלחימה שיתף: "יש אירועים שחקוקים לי בנשמה. הפגזות, גופות שפיניתי, כניסה למנהרות, לחימה עם נוח'בות. זה סרט אקשן, מי שלא היה שם לא יבין. לעובדים במשרד הביטחון שחושבים שאני משקר אני מציע לדבר עם הילדים שלי, בני שבע וחמש לא יודעים לשקר. יספרו שאבא שובר את הבית, צועק, מקלל, מסתגר. הם רגילים לראות אבא עובד ומתפקד אלא שזה כבר לא קורה. האירועים עוד בראש שלי, המראות עוד בנשמה שלי, הריח באף שלי. הטיפולים לא עוזרים, הכדורים רק משתיקים. אנחנו זקוקים להכלה, להבנה שהמחיר של הפגיעה הוא של כל המשפחה, שסופגת את ההדף של הטראומה".
אוראל אליקשבילי (21), חייל בודד מנסיבות סוציאליות, שירת בגדוד 13 בחטיבת גולני. ב-7 באוקטובר היה אוראל במוצב פגה שאליו חדרו מחבלים. "קיוויתי לסיים את השירות, אבל התחילו לי התקפי חרדה ואלופציה (התקרחות). הבנתי שהמצב שלי לא תקין", הוא משחזר. אחרי שהשתחרר משירות סיפר: "אמרו לי שידאגו לי, אבל בכל פעם שולחים אותי מאחד לשני, על כל דבר קטן צריך להזיז הרים. התחושה היא מתסכלת, זה פשוט מייאש. אני חושב שכל הלום קרב שלא מקבל את הטיפול שמגיע לו משלים עם העובדה שלא יהיו לו חיים ארוכים. אני פוחד שאני בעצמי אחד מהם".
אלון חסון (48) גם הוא הוכר על ידי משרד הביטחון עם 50% נכות בעקבות אסון המסוקים, כששירת במערך הנ"מ: "הם טוענים שהפציעה הפיזית יותר קשה מהנפשית. אז למה מתאבדים הלומי קרב? אנשים שהיו בקרב חוזרים לא מאופסים. עושים כל כך הרבה מילואים, נלחמים ונשארים עם הרבה לחץ. במקום לתת להם נחיתה קלה, לוחצים אותם".
מאגף השיקום במשרד הביטחון נמסר בתגובה: "האגף מטפל כיום בכ-80 אלף פצועי ופצועות צה"ל. מעל 26 אלף מתוכם מתמודדי נפש ופוסט-טראומה. מתמודדי פוסט-טראומה מהווים מעל 33% מבין מטופלי האגף ולמעלה מכמחצית מהתקציב השנתי של האגף, כ-4.2 מיליארד שקלים, מוקדש לשירותים ייעודיים עבורם. היקף הפצועים ומקרי האובדנות הם אתגר לאומי, ואנו מגויסים אליו במלוא תשומת הלב והמשאבים. אם אתם או בני משפחותיכם מתמודדים עם מצוקה נפשית על רקע שירותכם הצבאי פנו בבקשה לקו "נפש אחת" 8994* הזמין עבורכם 24/7".
אל תישארו לבד
במקרה שאדם בסביבתכם נמצא במשבר ועלול להיות אובדני, אל תהססו - דברו איתו, עודדו אותו לפנות לעזרה מקצועית והדגישו את חשיבות פנייה זו. נסו לסייע לו לפנות לאנשי מקצוע בקהילה או לגורמי תמיכה ארציים: ער"ן בקו החם 1201 או בוואטסאפ 052-8451201, באתר האינטרנט של סה"ר או www.headspace.org.il, או בקו הסיוע של עמותת נט"ל במספר 3362. קו הסיוע 'נפש אחת", המיועד למשרתי צה״ל, זמין 24/7 בטלפון 8944*
פורסם לראשונה: 00:00, 06.08.25
