אחת העובדות הכואבות והמוכרות בהיסטוריה של מלחמות היא שכאשר גברים יוצאים לקרב - לעיתים קרובות נשים הן שמשלמות את המחיר הכבד ביותר. שוב ושוב במזרח התיכון - בישראל, בעזה, באיראן - נשים נופלות קורבן לאידיאולוגיות דתיות קיצוניות של משטרים או ארגוני טרור, מלחמות וגם אדישות עולמית. גם עכשיו, בסוריה, הסיפור חוזר על עצמו: עימות בין מיליציות איסלאמיסטיות לבני העדה הדרוזית הוביל לדיווחים על נשים דרוזיות ונוצריות שנחטפו ונאנסו - חלקן כדי לשמש שפחות מין. התמונות והעדויות שמגיעות משם דומות בצורה מכאיבה לתיעוד שקיבלנו כאן בישראל מיד לאחר 7 באוקטובר. מלבד האכזריות, השיטתיות והכוונה המוקדמת של הפשעים, גם הפעם ארגוני זכויות הנשים הגדולים בעולם הפנו את גבם לקורבנות. ושתיקתם רועמת.
בדרך כלל, כשמתרחש משבר בינלאומי הכולל אלימות מגדרית קואליציה רופפת אך אפקטיבית של ארגוני נשים וארגוני סיוע מתגייסת. ארגונים כמו UN Women, אמנסטי ואחרים מתעדים פשעים, מגישים סיוע לנפגעות, מפעילים לחץ בינלאומי. כך היה באוקראינה, שם גם קולגות ישראליות הקימו מקלט לנשים בגבול פולין. כך נראית סולידריות נשים אמיתית. אך בסוריה, אותם גורמים שזכו לשבחים על פועלם באזורים מוכי קרבות, ממאנים להכיר בקורבנות או לפעול לסייע בשיקומן. הארגונים שמובילים את "המאבק הפמיניסטי הגלובלי" מתעלמים באופן שיטתי מנשים שספגו את הזוועות הקשות ביותר של האלימות המגדרית.
נשים ממיעוט נרדף, במדינה עוינת, שקופות אפילו בעיני הפמיניזם המערבי. הממסד שמוביל את אותן תנועות בוחר שוב ושוב בפוליטיקה "פרוגרסיבית" על פני זכויות נשים בזירות שבהן התנגשות בין השניים, במיוחד באזורים שבהם הקורבנות משתייכות למיעוטים מושתקים או ל"צד הלא נכון" של מפת האקטיביזם. כך נשים פלסטיניות, לצד המחירים הקשים והכבדים של המלחמה הנמשכת, חוות דיכוי קשה ואלימות מגדרית תחת שלטון חמאס - כפי שתיארה הפמיניסטית האיראנית סאנה אבראהימי, שהסבירה שהפמיניסטיות המערביות "עיוורות למציאות האלימה בארצותינו, ותמיד עומדות לצד המדכאים שלנו מתוך פנטזיה של מושיעות". האיום המרכזי על נשים - מוסלמיות ולא מוסלמיות - הוא כיום קנאות איסלאמית קיצונית, המופיעה בפניהן המוכרות לנו ממסגרות של טרור וגם בחוקי דיכוי אלימים.
וזו לא רק בעיה של המזרח התיכון. גם באירופה - שם שיעורי האונס בבריטניה זינקו פי חמישה יותר ב-20 שנה, ובשוודיה שהפכה ל"בירת האונס של אירופה", המחיר של התעלמות מהשפעות הגירה מהעולם המוסלמי כבר מורגש היטב
ההתעלמות מסוריה, כמו ההתעלמות מישראל לאחר 7 באוקטובר, חושפת את הפרצוף האמיתי של רבות מהתנועות הפמיניסטיות הגלובליות: מחויבות לפוליטיקה - לא לנשים. וזו לא רק בעיה של המזרח התיכון. גם באירופה - שם שיעורי האונס בבריטניה זינקו פי חמישה יותר ב-20 שנה, ובשוודיה שהפכה ל"בירת האונס של אירופה", המחיר של התעלמות מהשפעות הגירה מהעולם המוסלמי כבר מורגש היטב. אבל עדיין, רוב התנועה הפמיניסטית שותקת. נראה שלא נלמד דבר מאז 7 באוקטובר, והמחיר למדיניות הזו ילך ויעלה - לא רק במזרח התיכון, אלא גם בלב ליבו של המערב.
עו"ד איילת רזין בית-אור היא מומחית בקידום שוויון מגדרי ומאבק באלימות מגדרית, לשעבר מנכ"לית הרשות לקידום מעמד האישה
פורסם לראשונה: 00:00, 14.08.25
