אנחנו, הישראלים, כמעט לא יודעים כלום על השינויים האידיאולוגיים, הטקטוניים, המתרחשים בקרב הפלסטינים בגדה. התקשורת הישראלית עוסקת בעיקר באיום הביטחוני ובסיקור גובה הלהבות ומפספסת את הגוונים. בשבילנו, תושבי הגדה הם מקשה אחת: אויב.
לפני שבע שנים, במסגרת יוזמת שלום נידחת - פעם עוד היו כאלה - יצא לי להיפגש עם קבוצת צעירים וצעירות פלסטינים ברמאללה. הופתעתי. לא ידעתי שהתיעוב כלפי אבו-מאזן, המואשם בשחיתות שלטונית, בהעדפת מקורבים, בדיכוי חופש הביטוי ובהארכת שלטונו באמצעים פסולים, הוא כה עמוק, ולא ידעתי שאותם צעירים שחוו על בשרם את ניוול הכיבוש, כלל לא שותפים לחזון שתי המדינות.
את היעדר הפופולריות של מנהיג הרשות אפשר לזקוף גם ל"עזרה" שמגישה לו ממשלת ישראל, שעשתה ועושה מעט מאוד מאמצים כדי להעניק לו הישגים מוחשיים. בהיעדרם, פונים הצעירים לאפיקי תקווה אחרים: מימין נמצאות תנועות איסלאמיות ולאומיות, כמו חמאס, הג’יהאד האסלאמי ופלגים חמושים של פתח, ומשמאל פועלות מפלגות ותנועות חילוניות-מרקסיסטיות, כמו החזית העממית והחזית הדמוקרטית. כששאלתי את לינה, פעילת שלום ותושבת רמאללה, מה לדעתה צריכים הצעירים הפלסטינים לעשות, היא צחקה ואמרה: "אנחנו לא צריכים לעשות כלום. אתם עושים נהדר. תמשיכו ככה וכבר אי-אפשר יהיה לחלק את הארץ. זו תקוותי וזו נחמתי".
"המציאות הזו", עלץ סמוטריץ', "קוברת סופית את רעיון המדינה הפלסטינית". בהחלט. אבל יש מצב שגם אותנו
השבוע, הכנסת צפויה לאשר את חזונו של סמוטריץ’ ולאשר את תוכנית הביתור בין צפון הגדה לבין דרומה באמצעות תקיעת טריז בשם E1, תוכנית בנייה ישנה הכוללת מעל 3,400 יחידות דיור, אזורי תעסוקה ומוסדות ציבור. אחר כך יבואו עוד. "המציאות הזו", עלץ סמוטריץ', "קוברת סופית את רעיון המדינה הפלסטינית". בהחלט. אבל יש מצב שגם אותנו.
על פי התחזיות, בשנת 2050 יחיו בין הירדן לים יותר מ-20 מיליון אזרחים. יותר ממחציתם פלסטינים. בהיעדר אפשרות חלוקה, ישראל נידונה לעתיד נצחי של מדינה כובשת החיה על חרבה. כלומר, במקרה הטוב. את המקרה הרע אין צורך להסביר, צריך רק לקחת רחפן ולהתבונן מלמעלה על הסמטוחה המתהווה בין הים לירדן. אבל חזונה של לינה, כמו של עוד מיעוט פלסטיני ויהודי מהזן האופטימי - או המחופף - הוא אחר: כאשר אי-אפשר יהיה להפריד בינינו, תקום תנועת שלום עצומה של אזרחים יהודים ופלסטינים ותבנה יחד את מדינת כל אזרחיה.
בהצלחה, מה שנקרא.
הגענו לנקודה מעניינת בזמן, ששני הקצוות, משני עברי הפנטזיה, חולמים על אותה גיאוגרפיה. רק שצד אחד חולם על מדינת כל אזרחיה, לא יהודית, לא ערבית, לא נוצרית, שהמיעוטים בה יחיו בשלום וינגבו יחד חומוס, וצד שני חולם על משטר אפרטהייד המחייב, לפחות עד הגאולה, חיים על חרב. אם זה לא היה משוגע מדי, זה היה כמעט קומי.
כל השאר, רוב רובם של אזרחי ישראל שטיפה פחות מאמינים באיכויות האנושיות של בני האדם, אבל בכל זאת מבקשים לעצמם, אם לא מפרש לבן באופק, לפחות את האפשרות שיום יבוא והוא יבצבץ נרעד מבעד לגלים, שרוצים להאמין שיוכלו בעתיד, איזשהו עתיד, לחיות כאן חיים שאינם מבוססי מלחמה, הרג ושכול, אמורים להזדעזע מהתוכנית הזאת. חיסול חזון ההפרדה שהמשטר מבקש לכונן הוא המשך אסוננו וחורבן תקוותנו.
