מאז החל הדיון בישראל לגבי כיבוש כל או חלק מהרצועה, ניכר שימוש יתר במונח "נאצים" כדי להסביר את תכלית המלחמה ולהצדיק את האופן שבה היא צריכה להסתיים. במסגרת הזאת, מציינים בכירי הממשלה, ובראשם נתניהו, שלא ניתן לסיים את המלחמה כשהנאצים על הגדר; הותרת חמאס בעזה משולה מבחינתם להישארות הנאצים בברלין אחרי 1945, ולכן הכרחי לכבוש את הרצועה; וכמו כן, נדרש לקדם דה-רדיקליזציה כדי לעקור את "המחשבה הנאצית" ממוחות העזתים.
חמאס הרוויחו ביושר את ההקבלה לנאצים: במעשיהם מפלצתיים, בפרט ב-7 באוקטובר, במהלכי הדה-הומניזציה הקשה כלפי ישראלים בכלל ויהודים בפרט, ובכמיהתם המוצהרת והעקבית להכחדת ישראל, שהייתה ידועה למקבלי ההחלטות המדיניים והביטחוניים לפני 7 באוקטובר - כולל אלו שקידמו הסדרה כלכלית מתוך חוסר הבנה של המשנה האידיאולוגית של חמאס או מתוך הערכה שניתן לרסנה באמצעות כסף. הגלגול העדכני של עיוות התפיסה הזה הוא האמונה שניתן לשכנע את חמאס להתפנות מעזה, בלי להבין שארגונים אידיאולוגיים קנאים - כמו הנאצים - נלחמים עד הסוף.
השימוש התכוף בהשוואה לנאציזם אינו מבטא בהכרח התפכחות או תפיסה נחושה אותנטית, אלא אמצעי לשכנוע הציבור הישראלי בהמשך נצחי של המערכה, לרבות ההכרח בכיבוש חלקי או מלא של הרצועה. אבל מהלכי הממשלה מאז 7 באוקטובר לא באמת עולים בקנה אחד עם תפיסת חמאס כנאצים של ימינו - הרי עם אותם הנאצים מתקיים כמעט שנתיים משא ומתן, וקודמו שתי הפסקות אש. בנוסף, ביהודה ושומרון ובמזרח ירושלים, יש עשרות אלפי פעילי חמאס ומאות אלפי תומכי הארגון - פעילותם אמנם מוגבלת יחסית כיום, אבל לא ננקטת נגדם אותה מדיניות טוטאלית כפי שמקודמת כלפי חמאס בעזה.
יתרה מכך, ביתר הזירות שבהן פועלים אויבים שמשנתם לא פחות "נאצית" מוכנה ישראל לנקוט גישה מורכבת: בלבנון גובשה הפסקת אש ואין חתירה להשמדת חזבאללה; בסוריה מנוהל משא ומתן פומבי עם משטר א-שרע; נתניהו טען באחרונה שהרשות הפלסטינית לא שונה מחמאס אלא "בשיטות", אבל לא הכריז על כיבוש קרוב של יהודה ושומרון; והשיא מגולם בקטאר, שבחסותה פועל חמאס, ואותה מקפידים בכירי הממשלה, ובראשם נתניהו, להגדיר "גורם מורכב שאינו מדינת אויב" (מה שלא הפריע ליאיר נתניהו לצייץ לאחרונה ש"קטאר היא גרמניה הנאצית של ימינו" ו"האמיר ואימו הם היטלר וגבלס").
הסיבה לכך שרק בעזה ישראל לא נוקטת גמישות או גישה מורכבת לא נעוצה רק בעוצמת הטראומה של טבח 7 באוקטובר, אלא בכך שכל המהלכים והתוכניות בעזה טבולים בשיקולים פוליטיים, ובעיקר בצורך לשכנע את הציבור בצדקת הדרך של מהלך שנוי במחלוקת שברור כי יגבה מחיר כבד, ולא סביר שיוליד מציאות אוטופית - כפי שגורסים נציגי הממשלה, שדבקים בקביעה כי אפשר גם להכחיד את חמאס וגם לשחרר חטופים. לאור הפערים העמוקים - מתחייב שימוש תכוף בקלף הנאצי.
בהחלטה על כיבוש העיר עזה החליטה ישראל להפסיק להתלבט ולפנות לנתיב מוגדר, בלי להסביר לציבור כי ויתרה על שחרור החטופים, וכי חייו צפויים להשתנות דרמטית
בהחלטה על כיבוש העיר עזה החליטה ישראל, באופן לא מוצהר כמובן, להפסיק להתלבט מול הצומת האסטרטגי ולפנות לנתיב מוגדר, אך בלי להסביר לציבור כי ויתרה על שחרור החטופים, וכי חייו צפויים להשתנות דרמטית, למשך זמן ארוך, ובכל המישורים. כל זאת, בין היתר, בגלל שיקולים אידיאולוגיים שבהם דבק מיעוט בציבור המעניק חשיבות אמונית לשליטה באדמת הרצועה.
ישראל נדרשת להפגין את אותה מורכבות שהיא נוקטת כלפי חיזבאללה, איראן וסוריה גם בעזה. אין בכך חדש. בכיריה כבר הוכיחו את יכולתם לנקוט "מורכבות" כשנדרש. לדוגמה, השר סמוטריץ', שנע תוך זמן קצר מאיום שלפיו לא ייכנס גרגיר חיטה אחד לעזה, להכרזה מלאת גאווה על כך שהוא מממן את הסיוע ההומניטרי. או נתניהו עצמו, שבלחץ טראמפ לפני שנה פנה להפסקת אש עם חמאס.
מורכבות משמעה להפנים כי הפסקת אש, שברור כי תלווה בוויתורים כואבים ובראשם נסיגה מרוב שטח הרצועה, היא הרע במיעוטו כרגע, בהשוואה לחלופה של כיבוש חלקי או מלא של הרצועה
מורכבות משמעה להפנים כי הפסקת אש, שברור כי תלווה בוויתורים כואבים ובראשם נסיגה מרוב שטח הרצועה, היא הרע במיעוטו כרגע, בהשוואה לחלופה של כיבוש חלקי או מלא של הרצועה. מומלץ גם לעשות כמה שפחות שימוש בנאציזם - לא מפני שחמאס אינו מזכיר אותם, אלא משום שהדבר לא מאפשר דיון מעמיק והבנה מדויקת של המציאות הנוכחית ברצועה. כך, למשל, הסיסמה הפופולרית ביותר כרגע היא השמדת חמאס, אבל לא מוסבר אם הכוונה להכחדת כלל פעילי הארגון, לקעקוע הרעיון של חמאס מהתודעה הציבורית או למימוש יעד המלחמה המקורי של חיסול היכולות השלטוניות והצבאיות של הארגון. לכל אחד מהתרחישים משמעויות וסבירות התממשות שונות.
גישה מורכבת כלפי עזה מחייבת לבחון את אימוץ המודל הלבנוני - של פעילות סיכול מתמשכת גם אחרי הסכם הפסקת אש - ושל היוזמה הערבית, כלומר הקמת שלטון מקומי שינהל את עזה, בלי שאיפות נאיביות שחמאס ייעלם או ינטוש את נשקו, ומתוך הנחה שיתקיים שימשיך להתקיים, גם אם כגורם כוח חלש, מה שיחייב סיכול מתמשך ותכנון פעולות רחבות בעתיד. ייתכן שצה"ל ישלים בחודשים הקרובים את כיבוש העיר עזה, אך יגלה שהוא לא בברלין אלא בבגדד או במוגדישו. כל זאת, תוך הישאבות למלחמה מתישה שתקשה להתמקד בתשלובת המוות ההמוני שהמשטר בטהרן ממשיך לקדם - שהיא האיום הקיומי ה"נאצי" האמיתי על ישראל כיום.
ד"ר מיכאל מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז דיין באוניברסיטת תל-אביב
