"יום העצירה הלאומי" שייצא לדרך היום הוא אקט אזרחי חיוני שיש בו לא רק מן הסמליות, אלא גם מההכרח שנועד לשמר ולייצב את נשמת אפנו כאומה וכיחידים. ישראלים שמסרבים לעמוד מנגד, וחודשים ארוכים זועקים להשבת 20 חטופים חיים ו-30 חטופים חללים שממשלת ישראל ממשיכה להפקיר.
נכון, תמים יהיה לחשוב שהפעולה הסימבולית הנחרצת הזו היא-היא שתחלץ באחת את החטופים מגיהינום הייסורים העזתי, שאין לו תחתית. אבל היא בהחלט מסייעת לנו לצבור ולחזק את הכוח האזרחי והחברתי הנדרש כדי להמשיך להיאבק על השבתם, אל מול מי שמפקירים אותם. ולכן, עצירת המשק היום היא אקוטית והיא בבחינת אקט מוסרי ומנהיגותי שכבר בבוקר 7 באוקטובר הארור היה אמור להיות המובן מאליו. והיא חיונית כפליים כאשר במציאות האיומה והנוראית של 22 החודשים האחרונים, אנחנו מגלים שוב ושוב שהמוסר והערכים, שהאחריות והערבות ההדדית נרמסים תחת גלגלי הממשלה המנותקת וערלת הלב, שמתנהלת בקודים של גן ילדים כאוטי, וכל תכליתה הוא הצלת חייה הקואליציוניים. כאילו אין חיים אמיתיים שחובה להציל בדחיפות.
אז במקום שבו אין מנהיגות, נמשיך אנחנו ונהיה המנהיגים את עצמנו, ממש כפי שעשינו כבר בצהרי היום הארור ההוא באוקטובר 2023, כאשר נוכחנו לגלות באימה עד כמה המערכות לא מתפקדות. היה זה העם שקם אז כלביא מרבצו, והקים וקיים מערכות אזרחיות שתיקתקו יעילות וחמלה, והחליפו את המדינה. ולכן, גם היום נעמוד מול הנהגת המדינה שממוטטת ומאיינת את עתידנו, ונזכיר לעצמנו עד כמה כולנו רקמה אנושית אחת חיה. נזכיר בצמתים. נזכיר בכבישים. נזכיר בכיכרות, נזכיר למשפחות החטופים, שכבר כמעט שנתיים חיות בגיהינום עלי אדמות ומחובתנו להוסיף ולהזריק להן כוחות שיסייעו להן להמשיך ולהיאבק על היקרים להן מכל. כוחות שכפי שנוכחנו לדעת חודרים את בטן האדמה המורעלת ומגיעים גם לאוזניהם של שלדי האדם במנהרות דחוסות המוות של עזה, מפיחים תקווה בבשרם ההולך וכלה.
עצירת המשק היום לא יכולה להיות אקט חד-פעמי. היא חייבת להיות יריית הפתיחה של התנהלות אזרחית נחושה, עד שיחזרו כולם ותסתיים המלחמה. התנהלות אזרחית שמבינה שהכוח לשנות הוא בידיים שלה
ולכן עצירת המשק היום לא יכולה להיות אקט חד-פעמי. היא חייבת להיות יריית הפתיחה של התנהלות אזרחית נחושה, עד שיחזרו כולם ותסתיים המלחמה. התנהלות אזרחית שמבינה שהכוח לשנות הוא בידיים שלה, ולכן עליה לסחוף אחריה גם את העסקים והעסקנים שחושבים שאפשר להמשיך להתפרנס מהכסף שלנו בלי לשמור ולענות על הערכים שלנו. אז לא, אי-אפשר. ולנו יש את הכוח האזרחי והכלכלי להסביר להם את זה. כוח שאנחנו חייבים להשתמש בו עוד ועוד, כדי להוכיח באילו אמות מידה ומוסר על המדינה ועל פרנסיה לעמוד, כדי להמשיך וליהנות מהתמיכה שלנו ומהממון שלנו. כי להיות אזרח במדינה דמוקרטית זה לא תואר נחמד שנושאים בארנק, כאילו מדובר בכרטיס חבר במועדון יוקרתי, ומאווררים אחת לארבע שנים בקלפי. להיות אזרח במדינה דמוקרטית זה תפקיד. תפקיד מחייב שיש לקיים באופן אקטיבי ותדיר, ואם צריך אז גם מזיע וצועק בצמתים, בעיקר מתוך ההבנה, כפי שאנחנו לצערנו נוכחים לגלות בשלוש השנים האחרונות, ששיטת המשטר יקרת הערך הזאת אינה יודעת כלל ועיקר להגן על עצמה.
