"עַל הָעִיר הַגּוֹסֶסֶת בַּחוּץ צוֹנֵחַ אוֹר שֶׁמֶשׁ מֻחְלָט", כתב דוד אבידן בזמנים אחרים. "הָרְחוֹבוֹת מַמְרִיאִים אֶל הָאוֹר הַלָּבָן כְּמוֹ שְׁטִיחַ קְסָמִים. הַקִּירוֹת שֶׁנָּפְלוּ מוּקָמִים אֵיכְשֶׁהוּ (אֶזְרָחִים חֲכָמִים). וְלָעִיר אֵין רֵאשִׁית וְאֵין סוֹף. וְכָל הַמְּבוֹאוֹת חֲסוּמִים".
חסומים מבואותיו של אבידן, אך אמש הצליחו אזרחי ואזרחיות ישראל להכניס בהם אור. אור שמש מוחלט. מתוך שנתיים של ייאוש, של חידלון, של תחושת יתמות, צמחה תנועה. רבבות של אזרחים ואזרחיות, מצעירה ועד זקן, שבתו מכל מעשה שאינו זעקה עמוקה להשבת החטופים, סיום המלחמה וסיום האסון המתגלגל שהחל ב-7 באוקטובר, וממשיך לגבות עוד ועוד קורבנות בגוף ובנפש. אסון שמפורר את יסודות המקום הזה, שמרוקן את היהדות מערכיה, שמחרב את הבית. הן צעקו בצמתים, הם חסמו כבישים, הן דיברו מול בתים של חברי כנסת, הם סגרו עסקים. הם עשו את המעשה היהודי, הפטריוטי, האנושי. הן צעדו כתף לכתף ויד ביד. הם התחבקו, הן בכו, הן צעקו. גם במקומות שאליהם נוטה אדם לברוח. "היום מדינת ישראל מתאחדת בקריאה להשבת כל 50 אחינו החטופים והחטופה שנמצאים בשבי חמאס כבר 681 ימים", קרא המציל בחוף דדו בחיפה, "אנחנו מחבקים את משפחותיהם וקוראים להחזיר את כולם הביתה עכשיו".
זה היה מפגן של כאב ואהבה. רק אנשים שאוהבים את המדינה שלהם אהבת נפש, שנטועים כאן עמוק, באדמה, בקהילה, בעברית, למרות שזו מדינה קשת עורף, גוזלת שפיות ומקריבת ילדים, יוצאים ככה לרחובות. צועדים בחמסין כדי לבקש להפסיק את החורבן. להציל את האחים. להזכיר שהאזרחים טובים מנציגיהם במשכן.
נציגיהם במשכן, כמובן, רתחו. הכיצד יעז האזרח הקטן לעצור? להפסיק עם השגרה שכוללת אזרחים ואזרחית שגוססים בשבי, מלחמה בלתי נגמרת, עוד ועוד משפחות שכולות, אסון הומניטרי בעזה, עוד ועוד ילדים מתים, עצימת עיניים, אטימת אוזניים, ערלות לב, עליית מחירים, חיילים מתאבדים, מילואימניקים מפורקים, ועולם שלם שכבר לא מבין מה לעזאזל אנחנו עושים? איזו חוצפה יש להם, למשלמי המסים, למשרתים בצבא, למכבדי החוקים? להייטקיסטים, לרופאות, לאנשי תרבות, לעובדות סוציאליות, לאחיות, למורים, להורים? איזו זכות יש להם להפסיק הכל ככה, כאילו מדינה חפצת חיים אנחנו? כאילו אין כאן חוק השתמטות להעביר, יועצת משפטית לפטר, ריביירה בעזה להרים, מנהלים ועובדי הוראה שהעזו להביע דעה להעניש ואבטחת משפחת נתניהו להגביר?
ראש המשפחה המאובטחת, בנימין נתניהו, היה מהראשונים לגעור בנתיניו הסוררים. "אלה שקוראים היום לסיום המלחמה ללא הכרעת חמאס לא רק שמקשיחים את עמדת חמאס ומרחיקים את שחרור חטופינו, הם גם מבטיחים שזוועות 7 באוקטובר יחזרו על עצמן ושנצטרך להילחם במלחמת אין קץ". מכונת הרעל, כמובן, מיהרה להדהד את המסר, מפגינה נאמנות למנהיג הכעוס. כמו למשל החשוד באונס שמונה ליו"ר ועדת הכספים חנוך מילביצקי, שכינה את ההפגנות "פרעות תמיכה בחמאס".
רה”מ שאמון על ביטחון אזרחיו, שתחת כהונתו התרחש המחדל הגדול בהיסטוריה של המדינה ושאיפשר לגורמים משיחיים בקואליציה שלו לטרפד עסקאות חטופים שוב ושוב, מאשים את אזרחיו במות אזרחים ישראלים בשבי ובאסון הממשמש ובא הבא
מעניין. רה”מ שאמון על ביטחון אזרחיו, שתחת כהונתו התרחש המחדל הגדול בהיסטוריה של המדינה ושאיפשר לגורמים משיחיים בקואליציה שלו לטרפד עסקאות חטופים שוב ושוב, מאשים את אזרחיו במות אזרחים ישראלים בשבי ובאסון הממשמש ובא הבא. האיש שכונה "מר ביטחון" מעיד כי אחרי אסון 7 באוקטובר וכמעט שנתיים של מלחמה, מדינת ישראל לא מסוגלת להגן על גבולותיה. לא צבא, לא שב"כ, לא מודיעין - העם הוא שמביא על עצמו את האסון, כמו בתנ"ך. האיש שבממשלתו שר בכיר שאמר כי “חמאס הוא נכס”, מנסה לצבוע את הסולידריות הישראלית שנראתה אמש כמופע של בגידה במולדת, כתמיכה בארגון טרור רצחני.
ובזמן שהמרעילים מרעילים, שורדת השבי אילנה גריצ'בסקי צעדה בשמלת כלה. מחכה לאהובה מתן צנגאוקר, שעדיין בשבי. אולי יום אחד יקימו השניים בית, דווקא על האדמה הזו. זהו הסיוט של ארגון הטרור. זו אהבת המדינה.
