יום השביתה, ימי השיבוש, לא צריכים להתקיים בנתיבי איילון וגם לא בצומת מחניים - הם היו צריכים לקרות במיקומים שילחצו על נקודות רגישות של הקטארים, המצרים ושל ארגונים בינלאומיים. אלה שיש להם השפעה אדירה על גורל החטופים, והם בעצם היחידים שיכולים להביא לשחרורם בלי פעולה צבאית.
יום השביתה לא היה צריך לשבש את החיים של עם ישראל, שרוצה בכל מאודו בהחזרת החטופים, וגם לא להיות מופנה כלפי ממשלת ישראל, שמתגמשת במו"מ עד מעבר לקווים שבהם נוכל לעמוד. שיבוש אפקטיבי צריך להתקיים מול האויב וסייעניו, מול שגרירויות קטאר ברחבי העולם, מול שגרירויות מצרים, מול סניפי הצלב האדום, מול משרדים של האו"ם.
אתמול צוטטו חטופים ששוחררו, שסיפרו שיציאה של ישראלים לרחובות חיזקה אותם וגרמה להם לחוש שעם ישראל דואג להם. החיזוק הזה היה קורה גם לו ישראלים היו מפגינים מול מוקדי עניין קטאריים וכאלה של הצלב האדום. ככה היה גם מועבר מסר של אכפתיות לאחינו שעודם חטופים, בתקווה שייחשפו לזה, וגם הייתה זאת הפניה של הזעם כלפי הרוע עצמו, כלפי מי שראוי לשבש את פעילותו.
זאת הטעות הבסיסית של מטה החטופים - בצאתו לקמפיין נדרש המטה לשאול שאלת יסוד אחת: מי אשם? מי הרע? אנחנו - או האויב וסייעניו? כלפי מי מפנים את הזעם? כלפי ממשלת ישראל שלגמרי שגתה, התרשלה ונכשלה, אבל היא שלנו, של ישראל - או כלפי מי שמצד אחד כביכול מתווכים בין הצדדים, אבל מאידך מוטים באופן ברור להרע לנו?
אלה שלא שילמו כל מחיר על תמיכתם בטיפוח ערוגות הטבח, מי שהם כביכול ניטרליים אבל ממשיכים, עד היום, לארח במלונות יוקרה את צמרת חמאס. הזוי שהאנרגיה לא מופנית כלפי אלה שאין להם כל אינטרס שרצח וחטיפה המוניים לא יחזרו על עצמם שוב ושוב. כי למה לא, בעצם? מה המחיר מבחינתם? ולא זו בלבד, זה גם לגמרי מתחבר לאידיאולוגיה העמוקה שלהם. מישהו חושב שקטאר, מצרים או רבים מדי באו"ם, לא ישמחו בטבח נוסף?
השאלה הגדולה עכשיו היא לא רק איך מכבים את השריפה הנוכחית, אלא בעיקר איך עוקרים את הבעיה מהשורש
ולכן השאלה הגדולה עכשיו היא לא רק איך מכבים את השריפה הנוכחית, אלא בעיקר איך עוקרים את הבעיה מהשורש.
לו מטה החטופים היה נוהג כך, לו היה מתנהל מתוך אסטרטגיה ביטחונית שרואה לעומק, שמבינה את האתגר הגדול ולא הנקודתי, לו היה מתנהל מתוך התחשבות במה שיקרה בעתיד, הוא היה מגייס קונצנזוס ישראלי עצום.
כרגע זה ממש לא המצב. ובמטה מפספסים פעמיים - חשוב יותר: הם מפנים את הזעם לכיוון הלא-נכון, חוסכים את האחריות ואת המחיר מאלה שאחראים באמת למצב הקשה שבו אנחנו נמצאים. הרשע ממשיך להתקיים בנחת, והם גורמים לחמאס להבין שהדבר היחיד שדרוש לו זאת רק עוד קצת סבלנות. שעוד רגע ישראל תוותר במו"מ על נקודות שלא באמת נוכל להתקיים אם נוותר עליהן.
הנקודה השנייה שבה מפספס מטה החטופים היא הקונצנזוס הישראלי. כל עם ישראל רוצה בשחרור החטופים, אבל רובו המוחלט לא חושב שמי שאת חייו צריך לשבש לשם כך הם אנחנו. רוב העם מבדיל בין טוב לרע, בינינו לבין מי שאחראי למצב, בינינו לבין מי שיכול לשנות את המציאות לו רק ירצה בכך.
