מדינת ישראל ניצבת כיום בפני אתגרים קיומיים בממדים שלא הכרנו. אין כמעט תחום בחיים שאינו מאוים, וכל זאת בעת שדרגת הבידוד הבינלאומי של מדינת ישראל הולכת וגוברת והשסע הפנימי שקורע את החברה הישראלית מבפנים הולך ומעמיק. על רקע זה, כיבוש רצועת עזה על 2.2 מיליון תושביה אינו “רק” עוד צעד נוסף במערכה ארוכה ועקובת דם; הוא עלול להוות תפנית עם השלכות הרות גורל על אזרחי מדינת ישראל, על הסולידריות והלכידות החברתית ועל העם היהודי בתפוצות. כל זה לצד המחיר הגבוה של סיכון חיי החיילים והחטופים שלנו.
הערכה מלאה ואומדן כלכלי מבוסס של השלכות כיבוש רצועת עזה מחייבים ניתוח מקיף של קשרי הגומלין שבין התחומים השונים, וכל הערכה מתבססת על הנחות רבות לגבי פעולות ישראל ברצועה. למרות החשיבות הקרדינלית של ההשלכות הכלכליות, נראה שהדיון בקרב מקבלי ההחלטות התעלם מהמחיר הכלכלי וגם לא תבע מהדרג המקצועי לעשות עבודה בנושא. במאמר זה נתמקד בתחום הכלכלי שהוא תחום התמחותנו המקצועית, וזאת כדי לעודד דיון ושקיפות כלפי הציבור שיישא בנטל הכלכלי הכבד, בהכבדת המסים ובפגיעה נוספת בשירותים שמספקת הממשלה.
אמנת ז'נבה משנת 1949 מטילה על כוח כובש את האחריות להחזיר את הסדר על כנו ולדאוג לצרכיה ההומניטריים של האוכלוסייה שבשליטתו. המשמעות היא שאם ישראל תשלוט באופן ישיר בכל רצועת עזה היא תידרש לשאת, לפחות חלקית, בעלות של שיקום הרצועה ובעלות אספקת שירותים בסיסיים לאוכלסיית עזה.
לפי הערכה של הבנק העולמי, האו"ם והאיחוד האירופי (מפברואר השנה), אומדן עלות השיקום של המבנים, התשתיות והכלכלה מוערך בכ-53 מיליארד דולר (שהם כ-180 מיליארד שקל), מדובר בסכום עתק. בחצי השנה שעברה מאז האומדן, יצאה ישראל למבצע מרכבות גדעון, הנזק וההרס בעזה גדלו באופן ניכר, כך שבפועל מדובר בסכום גדול עוד יותר. לאור ההתנגדות הבינלאומית למדיניות ההשתלטות על עזה, סביר להניח שלפחות חלק מעלות שיקום ההריסות ייפול על כתפי משלם המסים הישראלי. מדובר בנטל חסר תקדים על כלכלת ישראל שגם כך נושאת בנטל הכבד של המלחמה בשנתיים האחרונות.
וזוהי רק ההתחלה. ישראל תצטרך לשאת גם בעלויות השוטפות של מתן שירותים אזרחיים לאוכלוסייה בעזה בכל התחומים, לרבות אספקת מזון, שירותי בריאות, חינוך, תעסוקה, סעד, תשתיות ועוד
וזוהי רק ההתחלה. ישראל תצטרך לשאת גם בעלויות השוטפות של מתן שירותים אזרחיים לאוכלוסייה בעזה בכל התחומים, לרבות אספקת מזון, שירותי בריאות, חינוך, תעסוקה, סעד, תשתיות ועוד. ההערכה המינימלית לעלות השנתית עומדת על עשרה מיליארד שקל בשנה. שהייה ממושכת ברצועה תחייב גם הקמת ממשל צבאי ואזרחי שמערכת הביטחון העריכה בעבר את עלותו השנתית ביותר מ-20 מיליארד שקל.
לכל אלה יש להוסיף את העלות של גיוס מילואים גדול ועלות אמצעי הלחימה העצימה שכרוכה בכיבוש הרצועה, כך שמדובר בהוצאות חד-פעמיות אדירות וכן בהוצאות שנתיות גבוהות המצטרפות לתקציב הביטחון הגדול ממילא.
אבל זה לא הכל. הנטל על המגזר העסקי ועל ענף ההייטק בפרט יהיה עצום, גם בגלל גיוס נרחב של כוח אדם מיומן שהוא עמוד התווך של המשק הישראלי, וגם בגלל ההשלכות הבינלאומיות: ביטול הסכמי סחר, מגבלות על יצוא לישראל שיגרמו לעליית מחירים, מגבלות על יבוא מישראל ועד לסנקציות שירחיקו משקיעים זרים. כל אלה צפויים להביא לעלייה בפרמיית הסיכון של ישראל, לפגיעה נוספת בדירוג האשראי של המדינה ולעלייה בריבית.
זאת ועוד, מרכיב חשוב במחיר הכלכלי של המלחמה והתוכנית לכיבוש עזה נובע מהעלות הכבירה של הבידוד הגובר על מדינת ישראל. צריך לזכור שעד לראשית שנת 2023 ישראל הייתה יעד מועדף למשקיעים, לתיירים, למדענים ולשיתופי פעולה בינלאומיים בין מוסדות אקדמיים, מוסדות תרבות וספורט. היינו דוגמה ומופת לחדשנות, למחקר ופיתוח, לטכנולוגיה, נערכנו לגידול בקצב העלייה לישראל ורשויות הדירוג העלו באופן עקבי את הדירוג של כלכלת ישראל. ההפיכה המשפטית שהחלה בתחילת 2023 וממשיכה עד היום, יחד עם המלחמה, מאיימות לשנות זאת.
דוגמה לעלות הבידוד הכלכלי ראינו רק בשבוע שעבר, כאשר קרן העושר הנורווגית, קרן העושר הגדולה בעולם, הודיעה שמכרה את החזקותיה בחלק ניכר מ-61 החברות הישראליות שבהן השקיעה, וכי היא בוחנת את החזקותיה בשאר החברות הישראליות שבהן היא משקיעה. כעת ישנה סכנה שקרנות השקעה נוספות ילכו בעקבותיה.
בנוסף, מתרבות הקריאות באירופה ובארה”ב להטיל על ישראל חרם מדעי ואקדמי שעלול להוביל לפגיעה בשיתופי הפעולה ומימון המחקרים שהם חיוניים להייטק הישראלי. פגיעה בהייטק תפגע קשות במשק כולו, וזאת מאחר שהוא מהווה את קטר הצמיחה של המשק בשנים האחרונות ואחראי ליותר ממחצית מהיצוא הישראלי ולכרבע מתקבולי המסים הישירים.
בפועל, החרם המדעי "השקט" כבר קיים. חוקרים ישראלים מתקשים להשיג שיתופי פעולה, קשה לגייס קרנות מחקר ואפילו חילופי סטודנטים קוצצו. אנו כבר עדים לחרמות בתחום התרבות והספורט. כל זה מגביר את הבידוד של ישראל
בפועל, החרם המדעי "השקט" כבר קיים. חוקרים ישראלים מתקשים להשיג שיתופי פעולה עם עמיתיהם בחו"ל, קשה יותר לגייס פרופסורים אורחים, לגייס קרנות מחקר ואפילו חילופי סטודנטים קוצצו. אנו כבר עדים לחרמות גם בתחום התרבות והספורט. כל זה מגביר את הבידוד של מדינת ישראל וגם מזין את האנטישמיות הגואה. תופעות אלה מעוררות דאגה רבה, אך למרבה הצער הן לא מקבלות התייחסות הולמת מצד הממשלה.
לתרחיש הבלהות הזה, שבו כלכלת ישראל סופגת מהלומות מכיוונים שונים, צפויות להיות השלכות חמורות עבור הציבור. המשמעות תהיה הגדלת החוב והריבית על החוב, ירידה בצמיחה הכלכלית, עליית יוקר המחיה ופגיעה קשה ברמת החיים. בנוסף, נטל המס יגדל ויכביד בעיקר על מיעוט בציבור שממילא נושא כבר עכשיו בעיקר הנטל הכלכלי ובימי המילואים. לרבים מהם יש אלטרנטיבות תעסוקה אטרקטיביות בחו"ל, וקיימת סכנה של בריחת מוחות ופגיעה בעלייה לישראל מן התפוצות.
ההשקעה בשירותים ציבוריים אזרחיים, שגם כך נמוכה אצלנו מכל שאר מדינות ה-OECD, תצנח, וכולנו נרגיש את זה: ירידה בתקציב החינוך שיכול לבוא לידי ביטוי בצמצום שעות הלימוד, המתנה לא נגמרת לטיפולים רפואיים ובדיקות בבתי החולים, היעדר השקעה בתשתיות ובכבישים ועוד.
לאור העלויות הגבוהות קשה להבין כיצד לא מתקיים דיון אסטרטגי מעמיק ומקצועי, הכולל עבודת מטה כלכלית מקיפה והצגת הנתונים לציבור. צריך לזכור מדינת ישראל עדיין לא החלה לממן חלק גדול מהוצאות המלחמה, וזה עוד לפני כיבוש רצועת עזה. החלטה כזו חייבת להתקבל מתוך שקיפות מלאה, הערכת עלות-תועלת מקיפה ושקלול כל הסיכונים הכלכליים והמדיניים.
הנהגה אחראית חייבת לדאוג לכך שהשיקול הכלכלי יהיה חלק בלתי נפרד מההכרעה המדינית-ביטחונית. בהיעדרו, התוצאה עלולה להיות פגיעה קשה בחוסנה הכלכלי של מדינת ישראל וברווחת אזרחיה. בנפשנו הדבר.
פרופ' קרנית פלוג עמיתה בכירה במכון הישראלי לדמוקרטיה, נשיאת האגודה הישראלית לכלכלה ונגידת בנק ישראל בשנים 2013-2018.
פרופ’ יעקב פרנקל, חתן פרס ישראל לכלכלה, יו"ר מכון פרנקל-צוקרמן לכלכלה גלובלית באוניברסיטת תל-אביב ונגיד בנק ישראל בשנים 1991-2000.
