השישה.
מילת קוד שברורה לכל ישראלי. חמש אותיות שמחזיקות טרגדיה שלמה. אלכס, כרמל, הרש, אלמוג, אורי ועדן, הצעירים ששרדו כנגד כל הסיכויים בתנאים לא אנושיים בשבי ונרצחו באכזריות כששוביהם שמעו את כוחות צה"ל מתקרבים. לפעמים נדמה שעברו מאה שנה ולפעמים נראה כאילו הכל קרה אתמול. הטראומה המתמשכת של המלחמה עיוותה לחלוטין את ממד הזמן. וכך באמצע אוגוסט התאריך העברי מאותת: כבר שנה. האזכרות מזכירות: כבר שנה. שנה שלמה חלפה מאז שהשישה נרצחו במנהרות. שנה שלמה חלפה ועדיין חטופים נמקים באותן המנהרות ממש. נמצאים בסכנה תמידית, במצב גרוע בהרבה. מייחלים ומתפללים שייקרע רוע הגזרה.
מאז הרצח למדנו כמה דברים על אימת השבי. על כוחה של רוח האדם. על המנהרות המצחינות שלא ניתן לעמוד בהן אפילו. על עדן שלחשה בטלפון: "תמצאו אותי, טוב?" ונמצאה ירויה במשקל 36 קילוגרמים. על כרמל שתירגלה יוגה בשבי בשביל להצליח איכשהו לשמור על צלם אנוש. על אלכס, שרעייתו ההרה נאבקה בכל כוחה לשחררו ובנו כבר לא יכיר אותו. על אלמוג, שהיה כל כולו נתינה ועזרה לכל אדם. על אורי ששב לנובה להציל אנשים שלא הכיר, והיום אביו מקדיש את חייו למצוות פדיון שבויים, למרות שאת בנו היא כבר לא תציל. על הרש הפצוע, שבתופת השבי ציטט את ויקטור פרנקל על כך שכל עוד יש לאדם למה, הוא יוכל לשאת כל איך. הרש, שהוריו הפכו בעל כורחם למנהיגים להם חיכינו. שביום השיבוש האחרון עוד הדביקו מדבקות ברחבי העיר.
השישה הגיעו ממקומות שונים כל כך בישראל הקטנטונת. דתיים וחילונים. ספרדים ואשכנזים. עולים וצברים. מכל הקשת הפוליטית. הם הזכירו לנו שהאויבים שלנו לא מבדילים בינינו. כל אחד מהם הפך בעל כורחו למאור גדול. להשראה.
למרות ההבדלים, המשפחות שאיבדו את היקר להן מכל משתפות פעולה למען כלל ישראל. הן לא התייאשו מהמקום הזה. להפך. הן מקדישות את כל מרצן וכוחן עבור החברה הישראלית. האנשים הגדולים הללו התגלו כדמויות אדירות אל מול אפסותם של המנהיגים שלנו. במקום בו ההנהגה זרעה פילוג, הם ביקשו אחדות. במקום בו פשה ייאוש, הם מתעקשים על תקווה. במאבק סיזיפי ומתסכל הם זועקים: לעולם לא עוד. אנחנו נהיה האחרונים.
1 צפייה בגלריה
מימין למעלה: הרש גולדברג-פולין, עדן ירושלמי, אורי דנינו. מימין למטה: אלמוג סרסוסי, כרמל גת, אלכס לובנוב
(צילום: באדיבות אלבום משפחתי, AP )
ואנחנו? לפני שנה ההלם והזעם היו כל כך חזקים שהרחובות בערו. המשק הושבת. והנה, נדמה כאילו דבר לא השתנה מאז. ביקרתי אז בבתי האבלים. כל עם ישראל היה שם. חזרתי לדברים שכתבתי אז. כתבתי על תחושת הדחיפות הגדולה. הברורה. כתבתי על קהלת. על המשפט הסתום והיפה: "והחי ייתן אל ליבו". פרשנות אחת מדברת על כוחה של החמלה האנושית של המנחמים שבזכותה זכרו של המת נותר חי בלב אהוביו. פרשנות אחרת מדברת על יראת החטא שמתעוררת אצל המנחמים מול האובדן.
אני קוראת את המילים של עצמי היום. היכן היא יראת החטא? היא נעלמה. לא קיימת. האחראים למחדל ולניהול הכושל של המלחמה לא שילמו שום מחיר. העולם שותק ודומם מול האכזריות הצינית של חמאס. בינתיים החטופים בשבי משלמים בגופם ובנפשם את מחיר ההפקרה יום ביומו.
בזמן שהממשלה החליטה על כיבוש הרצועה עלינו לשאול בכנות מה ההבדל בין הרש למתן? בין אלמוג לבר? בין אלכס לאלון? בין כרמל לאביתר? בין עדן לעמרי? האם קל יותר להתמסר לסמלים מאשר להיאבק עבור אנשים בשר ודם?
בזמן שהממשלה החליטה על כיבוש הרצועה עלינו לשאול בכנות מה ההבדל בין הרש למתן? בין אלמוג לבר? בין אלכס לאלון? בין כרמל לאביתר? בין עדן לעמרי? האם די לנו בהפיכת המתים לקדושים? האם קל יותר להתמסר לסמלים מאשר להיאבק עבור אנשים בשר ודם? האזכרות של השלושה שהתקיימו אתמול לא מזכירות רק את המתים. הן מזכירות את החיים. את המחויבות שלנו למי שעוד ניתן להציל. איזו תקומה תהיה לנו אם נאבד חלילה עוד שישה? עוד 20? לא נוכל להביט בעיני משפחות אחינו המורעבים, הנמקים, אם לא נעשה כל שלאל ידינו על מנת להשיבם בבהילות.
פורסם לראשונה: 00:00, 20.08.25
