בימים הראשונים לאחר שהוקפצנו למילואים בגבול לבנון באותה שבת שחורה, ניטש בינינו ויכוח האם בחנוכה כבר נשתחרר או לא. רק מעטים סברו שכל הסיפור ייגמר מעט אחרי. איש לא האמין כי המלחמה תרדוף אותנו עד עכשיו. והנה, כמעט שנתיים אחרי, שוב עשרות אלפי צווי 8 מחולקים בהינף יד, שוב אנשים צפויים להיתלש ממשפחותיהם בתקופת החגים - הפעם לטובת התוכנית להשתלטות על העיר עזה.
מבלי להיכנס לשאלת חשיבותו של מבצע מרכבות גדעון ב' והדילמה בין המשך הפעולה הצבאית מול חמאס לבין ההכרח להשיב את החטופים, יש נושא אחד, מערך המילואים, אשר הפך מטבע עובר לסוחר, בעוד הוא בכלל משאב מתכלה שצריך להתחיל להיות מנהל המלחמה במקום זה שמנוהל על ידי המלחמה.
בזמן המלחמה מול איראן, מערכות כיפת ברזל הושקעו בהגנה על מתקנים אסטרטגיים גם על חשבון הגנה על מקומות אחרים, כמו כלכלת מיירטים, תחמושת ודלק, אשר מכתיבים את קצב ההתקדמות, כך צריך להתחיל לפעול, מתוך תודעה של כלכלת מילואים.
הרמטכ"ל חייב להבין כי אחת המשימות העליונות שלו, אשר חייבת גם להשתקף לדרג המדיני, היא לקבוע כי שנת 2026, השנה הקלנדרית השלישית מאז הטבח, תהיה שנת השיקום וההצלה של מערך המילואים. לא כי אנשים לא רוצים לשרת יותר, הפוך. דווקא בגלל שחטיבות המילואים מתייצבות וימשיכו להתייצב לדגל, צריך להפסיק כדי לשמר את מה שיש, תוך הסתכלות עתידית.
הקריאה עכשיו למילואים, אחרי מאות ימים בשנתיים, היא ניצול ציני של אחוזון קטן בחברה הישראלית. היא מציבה רבים בדילמה ערכית קורעת לב ומצפון - האם לבחור בטובת המדינה או בחייהם הפרטיים. מדוע אחרי כל כך הרבה נתינה מצד אותם המילואימניקים, שאינם בחרו להיות אנשי צבא, הם עדיין צריכים להתמודד עם דילמות כאלה? רובם רוצים להמשיך לתרום, אך לא יכולים לאפשר את פירוק מפעל חייהם ומשפחותיהם.
ברור שתקופות המילואים בכל שנה לא יהיו נמוכות כמו לפני המלחמה, אך צריך להתחיל לנהל סיכונים ולקבוע כמות מקסימלית של ימים בשנה שממנה לא חורגים
כדי לשמר את מערך המילואים החשוב לעוד שנים רבות, צריך לייצב את המצב ולשרטט את גבולות הביטחון הלאומי לאחר 7 באוקטובר. ברור שתקופות המילואים בכל שנה לא יהיו נמוכות כמו לפני המלחמה, אך צריך להתחיל לנהל סיכונים ולקבוע כמות מקסימלית של ימים בשנה שממנה לא חורגים. כך שלוחם ידע מה צפוי לו בשנים הבאות.
נקודת המוצא לכל תכנון מבצעי צריכה להיות קודם מגבלת כוח האדם ומשם לתכנן את הצורך המבצעי, חשוב ככל שיהיה.
יש תפיסה צבאית שאומרת - "אם היינו יכולים – היינו שמים חיילים כתף אל כתף לאורך כל הגבול". אי-אפשר. גם אחרי 7 באוקטובר לא תהיה הגנה מושלמת על גבול הרצועה. הצבא מנהל סיכונים תמיד ביחס למגבלות שונות. הגיע הזמן שיעשה את זה גם ביחס למילואימניקים. זה לא יכול להמשיך ככה.
פורסם לראשונה: 00:00, 21.08.25
