שנה חלפה מאז אותו ערב נורא, ערב של עצרת בכיכר. אט-אט מופצות השמועות, רשימת השמות מתבהרת ואתה לא רוצה להאמין, נאחז בכל הסבר "הגיוני" מדוע זה לא נכון. השעות נוקפות והאמת המרה מכה במלוא עוצמתה. במהלך הלילה השמועה הופכת לעובדה כואבת, צורבת: כרמל, עדן, אורי, אלמוג, הירש ואלכס נרצחו במנהרת חמאס ברפיח. כרמל וחבריה שרדו 328 ימים של שבי והופקרו למותם. שנה שלמה חלפה, ותחושת ההחמצה אינה מרפה.
הדברים שאמרתי אז – שלחץ צבאי מסכן והורג חטופים, שאי-אפשר להפקיר כך את יקירינו, שלא ניתן לנהל מלחמה תוך התעלמות מגורלם של החטופים – נכונים היום שבעתיים. ההחמצה זועקת לשמיים והתסכול שב ועולה מחדש.
הכל התחיל באותו הבוקר של 7 באוקטובר. ההפקרה הביטחונית שהותירה את תושבי קיבוץ בארי ואזרחים תמימים מכלל היישובים בדרום חשופים לכנופיות של מרצחים. מחבלים חודרים לביתנו וחוטפים בשלבים כמעט את כל בני הבית. את רעייתי כנרת, שנרצחה בו ביום בסמוך לבית, את בתי כרמל, את בני אלון ואשתו ירדן ואת בתם הפעוטה גפן. בסמוך לגבול רצועת עזה, אלון מצליח לחמוק עם גפן מהמחבלים, אך ירדן וכרמל מובלות לשבי חמאס. אני, למזלי, שורד את האירוע ומחולץ מהבית בשעות הערב.
102 מאנשי בארי נרצחו במתקפת הטרור של חמאס, 30 נחטפו. האובדן עצום ולא ניתן להבנה. לצד הכאב הלא-נתפס והדאגה, הייתה גם נקודת אור: חזרתה של כלתי ירדן רומן מהשבי העניקה לנו רגע של תקווה, של תחושה שזה אפשרי. חשנו שזו תחילתו של מסע השבה. אבל מהר מאוד התברר שההפקרה נמשכת. הזדמנויות לעסקאות טורפדו שוב ושוב, שיקולים זרים גברו על הערך הבסיסי של הצלת חיים.
כרמל וחבריה – עדן, אורי, אלמוג, הירש ואלכס – שילמו את המחיר. הם הוחזקו בשבי חודשים ארוכים, ודווקא כשנדמה היה שיש הזדמנות וניתן להצילם, המדינה ומי שעומד בראשה בחרו שלא לפעול, או ליתר דיוק לפעול בכיוון ההפוך, השגוי
כרמל וחבריה – עדן, אורי, אלמוג, הירש ואלכס – שילמו את המחיר. הם הוחזקו בשבי חודשים ארוכים, ודווקא כשנדמה היה שיש הזדמנות וניתן להצילם, המדינה ומי שעומד בראשה בחרו שלא לפעול, או ליתר דיוק לפעול בכיוון ההפוך, השגוי. ההמתנה הממושכת הסתיימה ברציחתם. ולא רק הם, 42 חטופים איבדו את חייהם בעודם בשבי. כמו שאמרתי אז מעל קברה של כרמל, אני אומר היום: זה לא היה צריך לקרות. זה לא היה מחויב המציאות.
חובה להכיר את כרמל. מעבר להיותה בת משפחה אהובה, היא הייתה דמות טיפולית בכל רמ"ח אבריה. היא בחרה להיות מרפאה בעיסוק, לא במקרה אלא מתוך תחושת שליחות עמוקה. היא עבדה עם מתמודדי נפש – תמיד בסבלנות, תמיד עם חיוך, תמיד מתוך הבנה שהאדם שמולך הוא עולם ומלואו. היא למדה לתואר שני באוניברסיטה העברית, התמסרה ללימודים, חלמה לשלב מחקר עם פרקטיקה קלינית, להרחיב את הידע לטובת הזולת.
אך כרמל לא הייתה רק מטפלת במקצועה. היא אהבה מוזיקה וטיולים, אהבה טבע ואנשים, ובעיקר – הייתה לה היכולת הנדירה להקשיב באמת. לראות את האחר, לקבל את השונה, לא לנסות לשנות אלא להאיר את הייחוד. כך גם בשבי. עלמה ונעם אור, ששוחררו בעסקה הראשונה, סיפרו שהיא הייתה "המלאך השומר" שלהם. עודדה, תמכה, חיזקה אחרים גם כשהיא עצמה חיה בתנאים בלתי אנושיים. דמותה האישית ודמותה המקצועית התמזגו והפכו למקור השראה גם במעמקי המנהרות.
2 צפייה בגלריה
מימין למעלה: הרש גולדברג-פולין, עדן ירושלמי, אורי דנינו. מימין למטה: אלמוג סרסוסי, כרמל גת, אלכס לובנוב
(צילום: באדיבות אלבום משפחתי, AP )
שנה חלפה, ואנחנו עדיין מתריעים: הלחץ הצבאי מסכן והורג את החטופים שנותרו בחיים. כל צילום שדלף, כל עדות של מי ששב מהשבי, מזכירים לכולנו שלחטופים אין זמן. כל יום נוסף הוא סיכון חיים. ואנחנו יודעים – הייתה הזדמנות בנובמבר 2023, והיו הזדמנויות נוספות לאחר מכן – שהוחמצו. כל החמצה כזו גובה חיים, והאחריות ברורה.
אסור להמשיך כך. ההפגנות בכל סוף שבוע אינן גחמה; הן קריאת מצוקה של ציבור שלם. הציבור מבין שהממשלה נכשלה במילוי חובתה הבסיסית ביותר – הגנה על חיי אזרחיה. במקום החלטות אמיצות, אנחנו מקבלים שיקולים פוליטיים צרים. במקום עסקה, טרפוד. במקום הצלת חיים, אובדן חיים.
מול אוזלת היד הזו עומד עם שלם שמסרב לשתוק. כרמל הפכה, בעל כורחה, לדמות ציבורית. אלפי אנשים ליוו אותנו, השתתפו בהפגנות, קראו יחד איתנו: עסקה עכשיו! העם מבקש חיים, לא מוות. הציבור דורש אחריות, לא הפקרה. החיבור הזה בין הסיפור האישי לכאב הלאומי ממחיש שהשבר אינו רק של משפחתנו אלא של כולנו.
לצד המאבק יש גם מחויבות למורשת. בני משפחה וחברים בחרו להמשיך את דרכן של כרמל ושל כנרת, כל אחת בנתיבה. ייסדנו מיזמים חברתיים שנועדו להנחיל את ערכיהן: ערכת קלפי יוגה לילדים בהשראת כרמל כבר מופצת במוסדות חינוך ולקהל הרחב, כדי להעניק לילדים כלים של הקשבה, רוגע ועזרה הדדית. אנחנו מתכננים בימים אלה את "שביל כרמל-כנרת", מקטע בשביל ישראל שיחבר בין הר הכרמל לים כנרת וישמש חוויה חיה לערכים של הומניות, טיפול, התנדבות, דמוקרטיה ודרך ארץ. הדרך הזו נועדה להזכיר שמאחורי השמות והמספרים עמדו נשים בשר ודם, שחיו חיים מלאי משמעות ונתינה.
המטרה היא להצליח להנחיל לעצמנו ולדור הבא את הערכים שכרמל וכנרת חיו לפיהם – אולי נוכל להפוך את הכאב לכוח, את הייאוש לתקווה
אין בכך נחמה, אך יש בכך מחויבות: לא לשכוח, לא לוותר, לא להשלים עם מה שקרה. המטרה היא להצליח להנחיל לעצמנו ולדור הבא את הערכים שכרמל וכנרת חיו לפיהם – אולי נוכל להפוך את הכאב לכוח, את הייאוש לתקווה.
בסופו של דבר, המאבק הזה הוא לא רק על זכרם של כנרת וכרמל, של עדן, הירש, אורי, אלכס ואלמוג. הוא מאבק על דמות החברה שלנו. האם אנחנו עם שמפקיר את החלשים, או עם שמציב את ערך חיי האדם מעל הכל? האם נמשיך להעדיף אינטרסים פוליטיים על פני אחריות מוסרית? האם נבחר שוב בשתיקה, או נרים קולנו כדי להציל את מי שעוד אפשר?
כרמל איננה, הגעגוע ודמותה נוכחים יום-יום. כל זיכרון קטן, כל חיוך, כל משפט שנשמע מפיה – מלווה אותנו. אנחנו נפרדים ממנה שוב ושוב, ובכל פעם מחדש מבינים: זה לא היה צריך לקרות. ועדיין, אולי מתוך הכאב הזה, תצמח חברה אחרת, קשובה יותר, אנושית יותר, נחושה יותר להגן על חיי בניה ובנותיה. אולי לאורה נצליח להציל את מי שעדיין אפשר.
שנה חלפה. דברים רבים מדי לא השתנו. לא השתנתה גם האמת הפשוטה: חובה להשיב את החטופים ולסיים את המלחמה לאלתר, לפני שיהיה מאוחר.
פורסם לראשונה: 00:00, 22.08.25
