הכרזתו בשבוע שעבר של השר סמוטריץ' על אישור תוכניות בנייה באזור E1, סמוך לירושלים, לוותה בהבהרה שהמהלך מהווה "עוד מסמר בארון הקבורה של רעיון המדינה הפלסטינית". הדבר עורר הד מוגבל יחסית בישראל, הממוקדת במערכה בעזה ובאין-ספור שסעים פנימיים, אבל הזירה הבינלאומית הגיבה בגינוי חריף להכרזה, שעליו חתומות גם ידידות של ישראל.
מעשים ואמירות שכאלה בהקשר ליהודה ושומרון מבטיחים שהצונאמי המדיני - ששיאו צפוי בעצרת האו"ם בספטמבר, אז מתוכננת הכרה רחבה במדינה פלסטינית - לא רק שיתממש, אלא יהיה רב-עוצמה, בלי שתהיה לישראל יכולת לבלום אותו. האתגר המרכזי אינו ההכרזות הסמליות, אלא הגבלות בתחומי הכלכלה, וקשרי המדע והאקדמיה שניצניהן צצים כבר עתה, וישפיעו על חיי כלל הישראלים.
מקבלי ההחלטות פוטרים אוטומטית את הלחץ הבינלאומי הגובר, למשל איסור כניסת שרים וחברי כנסת לכמה מדינות במערב, באנטישמיות וגילויי אהדה או סלחנות כלפי קיצוניות וטרור. כל אלה כמובן קיימים, אבל אינם הסיפור המרכזי בצונאמי הנוכחי, הנובע מחוסר הסכמה עמוק ואותנטי של רוב מדינות העולם עם ההתנהלות הנוכחית של ישראל בהקשר הפלסטיני.
גם אזרחי ישראל ניצבים בפני פער בנושא הפלסטיני ולא מקבלים מענה ברור מראש הממשלה, שנע בין גישה ניצית - למשל כשהוא מאמץ בחום תליון ובו דיוקן "א"י המורחבת", שכוללת חלק ממצרים, ירדן, סוריה, לבנון ועיראק - לעמדה מרוככת יחסית שהפגין בביקורו האחרון בוושינגטון, אז דיבר (בעמימות) על אפשרות לניהול עצמי פלסטיני. הקביעה שהביקורת הבינלאומית נובעת מאנטישמיות או משנאת ישראל נועדה לטעת בישראלים תחושה שההתקפה היא קולקטיבית, להתלכד סביב ההנהגה, ולהגן על החלטות שנויות במחלוקת מבית ועל עמדות המנוגדות לאלה של חלק גדול בעם.
כמו בעזה, גם ביהודה ושומרון, חזון של מפלגה אחת בקואליציה הפך לאג'נדת הממשלה כולה - כשלא ברור מהי עמדת הליכוד לגבי הנושא ובמה היא שונה מזו של סמוטריץ'. שר האוצר עצמו טוען מתחילת המלחמה שנוצרה הזדמנות היסטורית לשינוי הדי-אן-אי של הגדה באמצעות עיבוי ההתיישבות, וכי מטרתו להגיע לנקודת אל-חזור שבה גם אם תיפול ממשלת הימין - לא ניתן יהיה לממש הפרדה כלשהי בעתיד בין שני העמים.
מה שמתרחש כעת ביהודה ושומרון מספק הצצה למה שצפוי בעזה: שינוי דרמטי של המציאות שמקודם על ידי מיעוט העוטף את חזונו הרעיוני בכסות של "אסטרטגיה מפוכחת" ו"לימוד משגי 7 באוקטובר", ומתאפשר בגלל נסיבות פוליטיות אבסורדיות. כל זאת, בלי לשאול את דעת הישראלים שלא מבינים את ההשלכות הדרמטיות הצפויות על אופי המדינה, קשריה עם העולם וחיי היום-יום.
וכך, מתחת לרדאר, מתעצבת מציאות חדשה ביהודה ושומרון המבוססת על שתי הנחות היסוד. הראשונה היא שוושינגטון תהיה לעד לצד ישראל, ותתמוך בה גם אם יינקטו מהלכי סיפוח שם ובעזה
וכך, מתחת לרדאר, מתעצבת מציאות חדשה ביהודה ושומרון המבוססת על שתי הנחות היסוד. הראשונה היא שוושינגטון תהיה לעד לצד ישראל, ותתמוך בה גם אם יינקטו מהלכי סיפוח שם ובעזה. בכך ישראל למעשה מצמצמת את מרחב התמרון המדיני שלה, תוך פגיעה בקשר עם מדינות מפתח במערב (כפי שניכר מול צרפת ואוסטרליה), וכמובן לא לוקחת בחשבון את ההפכפכות שמאפיינת את עידן טראמפ, וכן את האפשרות שנשיאים שיבואו אחריו ינקטו מדיניות שונה לחלוטין.
הנחת היסוד השנייה היא כי לא צריך להתחשב בדעת הקהל העולמית, אמירה שמתכתבת עם תפיסת "בגויים לא יתחשב", ולפיה לא נורא לספוג פגיעות מצד הזירה הבינלאומית בתמורה למימוש חזון שלמות הארץ. כל זאת, תוך שימוש במושגים תנ"כיים כמו דוקטרינת יהושע בן-נון או הכחדת עמלק, שלא עולים עם ערכי היסוד המוכרים של ישראל, ומעוררים בעולם חשד בנוגע לשינוי שמתחולל באופייה.
החמור מכל הוא הצעידה המואצת - הנתמכת בידי רבים בממשלה, אך לא רוב הציבור לא מודע לה - למציאות של מדינה אחת, יעד מרכזי בתוכנית ההכרעה שפירסם סמוטריץ' ב-2017, ובמסגרתה תקום ישות אחת בין הים לירדן, ובה שני עמים בגודל דומה אך בעלי מעמד אזרחי שונה. זהו איום לחזון הציוני: שגרת עימות "בלקני", בידוד בינלאומי נוכח מצב אפרטהייד, ובעיקר - מאזן דמוגרפי שברירי.
השינויים הדרמטיים מתקבלים בשקט מוזר מצד הפלסטינים, רחוק למדי מההרתעה האסטרטגית בדבר אינתיפאדה שלישית והתפרקות הרשות שהעלו גורמי הביטחון בעשור האחרון. הדבר נובע מייאוש כפול
השינויים הדרמטיים מתקבלים בשקט מוזר מצד הפלסטינים, רחוק למדי מההרתעה האסטרטגית בדבר אינתיפאדה שלישית והתפרקות הרשות שהעלו גורמי הביטחון בעשור האחרון. הדבר נובע מייאוש כפול: הן מהאפשרות להסדר מדיני, והן מההנהגות הפלסטיניות. עקב כך, גוברת ביהודה ושומרון, בפרט בדור הצעיר, התמיכה ברעיון המדינה האחת - בתנאי שילווה באזרוח מלא, לרבות זכות הצבעה.
מקדמי השינוי ביהודה ושומרון ובעזה תוקפים קשות את אדריכלי אוסלו וההתנתקות, בין היתר, בטענה שפעלו בניגוד לעמדת העם, וצודקים בכך שמהלכים בשאלות הטריטוריאליות - נושא טעון בחברה הישראלית שמעורר תמיד ויכוחים מרים - מחויבים לעמוד במבחן הציבור (מה שבדיעבד נדרש היה ב-1993 וב-2005). בפועל, המבקרים את תקדימי העבר כופים בעצמם את חזונם במקום להביא את הנושא להכרעה במשאל עם או בבחירות.
התרעת הצונאמי כבר החלה להתממש, אבל שיאה עוד לפנינו, כנראה בחודש הבא. בינתיים, מתפתחת התרעה חמורה לא פחות הנוגעת למדינה האחת - תרחיש שאליו ישראל דוהרת, תוך בליעה שקטה של יהודה ושומרון. לצד התביעה הלגיטימית להבין לעומק מהן המטרות והאסטרטגיה של המערכה בעזה, ראוי שהציבור יעלה שאלות נוקבות כלפי ההנהגה גם בנוגע ליהודה ושומרון - חצר אחורית שקטה לכאורה, שעלולה להוות מקור לאסון אסטרטגי.
ד"ר מיכאל מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז דיין באוניברסיטת תל-אביב
