במסיבה.
סבתא שושנה בת 106. על הראש זר. שני בלונים קשורים לכיסא הגלגלים. סביבה נינים שצעירים ממנה ביותר ממאה שנה, וקולות לעיסת פיצה.
לא בטוח שהיא יודעת מכל זה. ובכל מקרה סבתא שלי היא היחידה שלא חוגגת. היא במחוזות אחרים. לא זזה או מדברת. המבט נוקשה, תלוי באי שם. הנשמה עדיין פה.
סבתא נאחזת. בגוף, בעולם הזה. בעיניים שלה המאבק. הוא עיקש. למה את נאחזת, סבתא? מה כבר יש בעולם הזה? מה המשימה שלא השלמת?
ואולי ההיאחזות היא אינסטינקט. בגיל 16, אחרי שבדרך לפיקניק מחוץ לברלין חיילים נאצים הציקו לה ברכבת, היא נשלחה לישראל באוניית ויצו. אחר כך ההורים, אברהם וברטה, ושני אחיה, גינטר ואורנה, נרצחו באושוויץ.
את כל מה שהיא חווה, אמא שלי מנגבת דמעות כשתורה לברך, סבתא תספר יום אחד לדורות הקודמים לה.
המציאות, אם כן, ייעדה לסבתא שני תפקידים: להישאר בחיים עבור אלה שאינם, ולהמשכיות; כדי שאנחנו נהיה פה ונאכל פיצות וזה. כשחושבים על זה ככה, 106 שנים זה כלום.
בתוכנו.
כוחות מנוגדים פועלים בתוכנו, בעם שלנו. מצד אחד, ב-7 באוקטובר, כשניסו להשמיד אותנו, הבנו את משמעות היותנו כאן. אנחנו במשימה. לחיות כעם.
לא סתם צעקנו "עם ישראל חי" באותם ימים. אדם צועק את שחסר לו, כתב מאיר אריאל.
מצד שני, מדינה לא תקום ותיפול על אף אחד מאיתנו. זו האמת העצובה. כלומר זה מה שמשדרים לנו מלמעלה.
קדושת החיים, מניית הבסיס שלנו, בצלילה. פעם התגאינו שאנחנו שולחים מטוס בעקבות כל ישראלי שהסתבך בעולם. כל אחד היה יקר ובעל ערך. היום מאותתים לנו שיש דברים הרבה יותר חשובים כמו שלמות קואליציה.
יש פער בלתי נסלח בין תיעוד החטופים המעונים במנהרות למריחת הזמן הפוליטית. פוליטיקאים שפירקו ממשלה על חמץ, לא יפרקו כלום על ישראלים גוססים בשבי האויב; בטח לא יקיימו ישיבות סביב השעון להצלת נפשות. זה המצב.
אתמול.
ג'קי חן נשען על הברזלים שצופים לצומת גן הוורדים בראשל"צ, מעט מכופף מעול השמש והשנים. הוא בן 79. מתקשה בהליכה. בידו דגל, בידו השנייה ממחטה, והוא סופג דמעות. זה קורה על השאלה הראשונה שלי אליו שנוגעת לערך החיים. "הם מעל הכל, מעל הכל. אין להם מחיר. קשה לי", הוא ממלמל.
סביבו עשרות אוחזי שלטים. טה-טה-טה רכבים צופרים. "אתם שבאוטובוס, בואו תעמדו לידינו", כורזת לכביש בעלת דגל שעליו פני החטופים.
"תראה, טיפות יורדות", ג'קי חן פורס את כף ידו. הוא משיכון המזרח. עלה מתימן כיחיא חסן. יחיא זה זכריה. זכריה זה זכי. זכי זה ג'קי. וחסן זה חן. ג'קי חן.
מעיניך, אני שואל, מה קרה לערך החיים בארץ הזו. "התחלנו לזלזל איש ברעו", המבט שלו קודר, "אתה רואה את האנטיות. האנטיות גורמת להעריך פחות אחד את השני, את חיי השני. הינה, עוברים רכבים, פותחים חלון, מקללים, ואתה שואל, מה עשיתי לך?"
משמעות.
יש את אינסטינקט החיים, שהוא אבולוציוני ומחווט בנו פיזיולוגית; ויש את משמעות החיים הנגזרת בין השאר מההיסטוריה שלנו.
ליאור בן עמיצילום: יובל חןהעם ברחובות נאבק לא רק על חיי החטופים אלא גם על המשמעות של להיות יהודי וישראלי בארץ הזו. על זהות מדינה שידעה להיאבק למען אזרחיה דווקא בגלל ימים אחרים, כשלא הייתה מדינה.
ובינתיים, ביום ההולדת, בת 106 עם זר ועוגה ומבט כואב נאחזת. נאבקת. בשביל הדורות הקודמים. בשביל ההמשכיות. למען המשמעות.
פורסם לראשונה: 00:00, 27.08.25
