1. כשמנחם בגין נשאל לאחר השלום עם מצרים מדוע הצליח היכן שמשאים ומתנים קודמים הוחמצו, הוא אמר: "חוכמת העיתוי". מן הסתם היו לחתימת ההסכם סיבות רבות, אבל טיימינג הוא אכן מרכיב משמעותי במשאים ומתנים, הן לצורכי שלום והן לצורכי הסדרים לאחר מלחמה.
ומה שקורה כרגע טמון בכך שישראל פיספסה את הטיימינג הנכון להציע עסקה כוללת. לחמאס, אף שהוא ממוטט - או למעשה, דווקא משום שהוא ממוטט - אין יותר מדי מה להפסיד. כרגע ברור לו שגם ישראל מעוניינת לסיים, וגם ארצות-הברית לוחצת לסגור, ולכן הקלף העיקרי שנותר לו הוא לדחות את ההסכמה לסיום ולהציע עסקה חלקית אלא אם ימולאו תנאיו. ישראל מאיימת בכיבוש עזה, אבל גם האיום הזה חלש - מפני שברור לכל הצדדים שגם אם כיבוש עזה יעשה נזק נוסף לחמאס, ולעזתים, המחיר שישראל תשלם מבחינת החטופים, מבחינת החיילים שייהרגו, מבחינת הדימוי והלחץ הבינלאומי ומבחינת התשת כוחה של החברה הישראלי יהיה גבוה מדי. לכן נוצר מצב אבסורדי שבו הצד החלש, חמאס, יכול להעמיד תנאים משלו לסיום המלחמה. לו ישראל הייתה מציעה עסקה אחת כוללת בשלב מוקדם יותר, שבו האשראי הצבאי והמדיני היה באמת מאפשר לאיים ולהמשיך במלחמה, אפשר היה לסיים מהר יותר ולאלץ את חמאס לוותר על השלטון בתמורה. אבל חוכמת העיתוי נבלמה מפני אינטרסים פוליטיים, שעכשיו מאלצים את הממשלה להמשיך כשברור שגם היא כבר לא מעוניינת.
הדיבורים על הגליה כתנאי לסיום מהדהדים את ההצלחה הישראלית לגרש את אנשי אש"ף, כולל ערפאת, לאחר המצור שצה"ל הטיל על ביירות בקיץ 1982. מבחינה צבאית זה היה הישג. אבל ההיסטוריה מוכיחה שאש"ף שיקם את עצמו במקומו החדש
2. לא רק הטייימינג בעייתי, גם הדרישות של ישראל מיותרות בחלקן. נכון להתעקש שחמאס לא ימשיך לשלוט, אבל הדיבורים על הגליה וההתעקשות על כמה מאות מטרים לכאן או לשם לא באמת קשורים להבטחת ביטחוננו אלא לרצון של נתניהו להשיג תמונת ניצחון. משום שלא נותרו לחמאס מנהיגים משמעותיים שחשוב להגלות, ואם הכוונה לכמה מאות חמאסיניקים מדרגי ב' וג' - לא רק שניתן להחליפם באחרים, הוצאתם מעזה ההרוסה רק תעשה להם טובה. האמת היא שבמצב הנוכחי ברצועה, מספיק שנצא מעזה ונמנע ממנה כסף לשיקום כל עוד חמאס שולט, כדי שהוא לא יוכל לשרוד. אבל ישראל מתעקשת על תנאים שקשורים בדימוי ולא בביטחון.
3. הדיבורים על הגליה כתנאי לסיום מהדהדים את ההצלחה הישראלית לגרש את אנשי אש"ף, כולל ערפאת, לאחר המצור שצה"ל הטיל על ביירות בקיץ 1982. מבחינה צבאית הגליית אלפי אנשי אש"ף הייתה הישג. אבל ההיסטוריה מוכיחה שאש"ף שיקם את עצמו במקומו החדש, טוניס, עד שבסופו של דבר ישראל חתמה ב-1993 על הסכם עם אותו ארגון שביקשה לחסל. שכן הפתרון הוא לעולם פוליטי-מדיני. לא רק צבאי.
אבי שילון4. גם ההפגנות שנערכו במהלך המלחמה למען עסקה שתשחרר את החטופים טמנו בחובן שגיאה. כלומר, כמובן שמזמן צריך היה לחתור לעסקה שתשחרר חטופים. אבל עצם השאיפה לעצור את המלחמה בשם הצלת החטופים הפכה את מה שהיה צריך להיות קונצנזוס ברור מאליו לסוגיה פוליטית. היא איפשרה למתנגדים לטעון שהשגת הביטחון לעתיד היא מטרה לא פחות חשובה. ההפגנות היו צריכות מזמן להתמקד בטענה שקיצור המלחמה הוא אינטרס שלנו, גם בלי קשר לחטופים. כך החטופים היו נותרים נושא שאין להתווכח על נחיצותו, והדיון הציבורי על הנזקים שבהתמשכות המלחמה היה מתפתח כבר לפני שנה, וחושף עד כמה לממשלה אין הצדקות להתמשכותה. כפי שזה ברור כיום לכולם.
