ב-1 בספטמבר הקרוב תתחיל ענבר אהל את כיתה י'. בזמן שחברותיה מתרגשות מההתחלה החדשה בתיכון, היא מתמודדת עם הגעגועים והדאגה לאחיה הבכור אלון, שחטוף כבר 693 ימים בעזה. "זה קשה ומתסכל שאני מתחילה עוד שנה ואלון עוד לא פה", היא אומרת בכאב, "הוא לא כאן לתמוך ולעזור כמו שהוא יודע".
ענבר (16) לומדת באותו בית הספר שבו למד אלון, בוגר מגמת מוזיקה. המנהל שלה היה המחנך שלו, היועצת שלה הייתה היועצת שליוותה גם אותו. "בהתחלה הרבה דיברו איתי עליו בבית הספר, עכשיו פחות. זה בסדר מבחינתי. בבית הכל סובב סביבו, ובבית הספר אני מקבלת שגרה אחרת, וזה עוזר לי לשמור על שפיות", מסבירה ענבר, אבל מספרת גם על הקושי שבשגרה שנכפתה עליה: "קשה לשבת בכיתה ולהתרכז כשאלון שם במנהרה. אני מקווה שהוא יחזור כבר לפני שתתחיל שנת הלימודים, אבל אני גם לא רוצה להתאכזב. בכל פעם שיש דיבורים על עסקה אנחנו מתכוננים, ואז כשזה מתפוצץ האכזבה גדולה מאוד".
"הקשר שלנו היה טוב מאוד", היא מוסיפה, "הוא תמיד שמר עליי ודאג שלי. אני מתגעגעת להכל, אפילו לדברים הכל קטנים, שהוא מכין אוכל או פשוט נמצא בבית".
אלון נחטף ב-7 באוקטובר מ"מיגונית המוות" שאליה נמלט ממסיבת הנובה ברעים. ענבר ראתה אותו בפעם האחרונה יום קודם לכן, לפני שיצא לדרך הארוכה מהבית בצפון למסיבה בעוטף עזה: "זה היה ערב חג, חזרנו מהמשפחה ודיברנו באוטו. לפני שהוא יצא למסיבה הוא ניגן קצת על הפסנתר, אמר 'ביי' ואז יצא. מאז לא ראיתי אותו".
לצד הציפייה הגדולה לשובו, יש גם חששות. "אנחנו לא יודעים איך הוא נראה היום. יש לו עין פצועה, ואני לא יודעת מה מצבה. אני מאוד חוששת שנראה אותו אחרת לגמרי", היא משתפת ומוסיפה כי "אני רוצה שתהיה לי הזכות להיות נערה, ולא להיות בוגרת כל כך בגיל צעיר. החטיפה שלו מאוד מבגרת אותי. הבנתי שהחיים קצרים ואין זמן להתעסק בשטויות".
"אני מבקשת מהאנשים שלא יאבדו תקווה, שיהיו איתנו", אומרת ענבר ושולחת מסר גם לאחיה: "אני אוהבת אותך, תישאר חזק. תדע שאנחנו עושים הכל בשבילך. תישאר עם התקווה שאתה חוזר, שזה קורה עוד מעט".
פורסם לראשונה: 00:00, 29.08.25
